בת 19.. בדיוק נפרדתי מהחבר שהיה לי בשנים האחרונות..וגיליתי שאני בהריון..
לא בא לי להשאר פה, בבית של ההורים, נשאר לי גם חוב בבנק.. מה אני עושה? חייבת עבודה!
לוקחת את העיתון.. יוצאת לקצה הרחוב עם סיגריה, עט, עיתון ודמעות.. רוצה לברוח.. חייבת כסף.. הרבה.. מהר.
מסמנת לי מודעות.. מלצרית.. מזכירה.. טלמרקטינג.. פתאום מודעה " רוצה לעשות הרבה כסף במעט זמן? את צעירה ויפה עם ביטחון עצמי? 050...." חושבת לעצמי... יאלה!
מחייגת...
"שלום"
"שלום.. זה בקשר למודעה.. אשמח לעוד פרטים "
" את יודעת על מה זה.. נכון?"
" לא"
" זה חשפנות. מועדון בתל אביב. ללא סקס"
אמ.... אני אוהבת ערום... אני אוהבת כסף.. אני אוהבת לרקוד.... מה יש לי להפסיד?
" אוקי... אשמח לבוא לראות"
קבענו מקום.. בתל אביב...ועבודת חיי התחילה!
נכנסת לבניין באור יום.. בדרום תל אביב... עולה במדרגות.. פותחת את הדלת.. מולי מתגלה מקום חשוך. בר בפינה אחת.. במה עם 2 עמודים בצד שני.. ו 2 חדרים.. אחד לפרטי ואחד הלבשה לבנות.
הבעלים מברך אותי ומראה לי את המקום.
הבמה בצורת t עם עמוד בכל צד.. כבר מהתחלה קרץ לי.
ליד הבר חדר קטן .." זה החדר הפרטי.. לא ענייני מה את עושה שם".
החדר הלבשה של הבנות הוא חדר קטן עם מראה, כיסאות ולוקרים לציוד של הבנות. מסתבר שיש בהם צורך.. הן גונבות תלבושות איפור ונעליים אחת מהשניה ואף מחבלות בתלבושות.
מסביר לי את העבודה.. בהמשך גם הבנות לימדו אותי..איך עושים' לאפ דרנס'.. 'פיפ שואו'.( בגדול זה ריקוד פרטי... דוגרי סקס הרפיה ומה לא) . .. הלקוח הראשון שלי היה אדם זקן עם שיער וזקן לבן.. לא היה נורא... והריקוד על הבמה נהיה עם הזמן הסיבה לקיומי! התחושה של לרקוד.. לאתגר את הגוף.. העמודים.. הסיבובים.. הרגשתי שאני עפה! ציפור חופשית, וואלה הייתי סופר טובה בזה, עד כדי כך שהזמינו אותי להיות כאוגרפית של מועדונים ומקומות בחול.. אפילו בטלוויזיה. כשהייתי מופיעה כולם הפסיקו הכל. מלצריות עמדו והביטו. הבוסים יצאו מהמשרד. הלקוחות לא לקחו לפדאנס.. הזמן קפא. רק אני.. מרחפת על הבמה. מטפסת, מתהפכת, מסתובבת. ורוקדת את הכאב, את הנשמה! הרגשתי נערצת, כולן רצו להיות אני! כולם רצו להיות איתי! בינך לביני... לא היית רוצה להגיש ככה? ברור שכן! מי לא???
המסכות נבנו לאט לאט ונהפכו להיות חלק ממני.. לאחר מס שנים כבר לא הייתי אני.. הייתי רק הפרסונה שבניתי.. והיה לי טוב ככה.
הייתי מסיימת לעבוד.. יוצאת לבלות... נהנת מהחיים.. רק לא להרגיש את המציאות... לא לחשוב. לא להרגיש.
ובפנים.. עמוק בפנים.. אני רקובה. שבורה. לא קיימת מרוב כאב.
