לפני 3 חודשים. 22 במאי 2024 בשעה 7:19
אם אחווה איזה סוג של התמוטטות נפשית בשנים הקרובות
יש איזו תחושה כזאת של צריך לנסות מספיק חזק, שפשוט צריך להתאמץ יותר, והכל אפשר לעשות. זאת התחושה שלי, ככה אני חיה את חיי. איזו אמונה כזאת שהכל אפשרי לי אם מספיק אנסה. וריאציה על עבודה קשה, אבל עם אור בקצה. קיבלתי את זה מאבא. אני לא מפקפקת באמת הזאת כרגע, אבל תוהה לגבי דרך הפעולה. אולי יש דברים שאי אפשר ללחוץ עליהם כדי שיקרו. אולי רוב הדברים הם כאלה. אולי אני כזאת, למשל, סתם דוגמה. במיוחד כשזה מגיע לנפש שהיא דבר עדין.
הניתוק שלי מעניין, כי אני מרגישה אותו מאד בגוף. הוא כמו איזו שכבה בפריפריה של הגוף שלי, מאד בלסת ובלחיים, בכתפיים, חזה, בשכבה החיצונית שלהם, שפונה החוצה. כמו מגן, מגן עלי מהעולם, או על העולם ממני? מעניין כמה זה באזור הפה, אבל באמת, יש דברים שאני לא אומרת עכשיו. הם הצטברו כל כך שאני כבר בקושי רואה את התחושות הראשוניות, של הדחייה, של להרגיש לא רצויה. אני חושבת שזה הגיע לרגע כזה שאני מסתכלת מבחוץ ואומרת, כן? באמת? למה אני מרגישה ככה בכלל? הלכתי כל כך רחוק עם האמת הזאת, שאני יצור לא רצוי בעולם, שאין לי מקום, הלכתי כל כך רחוק עד להכניס את עצמי לזוגיות עם אישה שגורמת לי להרגיש ככה על בסיס שבועי, ופתאום אני עוצרת מסתכלת ותוהה - וואלק? זה די מגוחך. למה אני מחזיקה כל כך חזק בתחושה הזאת. לא בא לי על זה. ובאמת פשוט הזוגיות הזאת וההצטברות הקיצונית הזאת של התחושות האלה מביאים אותי לאיזו נקודת שבירה, וואלק, לא תודה. לא רוצה להרגיש ככה.
ביומיים האחרונים אני שוקעת לתוך תחושות ניתוק קשות. ברמת הבחילה. הגוף שלי תמיד מגיבה. אם התעוררתי היום בבוקר ועוד היה סיכוי לגשת אלי, עכשיו המעבר אלי מאד דק וספציפי. אחרי שהלכתי ממנה היא כתבה שכואב לה שאנחנו ככה, ואחרי שהגבתי בצורה קרה אמרה שזה גורם לה להרגיש נטושה כשהיא באה אלי פגיעה ואני מגיבה ככה, גורם לה להרגיש שזה לא בטוח להיות פגיעה איתי. זה גרם לי לפרוץ בבכי בתחנת הרכבת, ישבתי על הספסל מחבקת את הברכיים אלי ובוכה. תחושות הנטישה שלי כל כך מטורגרות שאני אפילו לא יודעת איך להגיב על זה. החזקתי את עצמי אתמול בגלל שהיא הופיעה אז תמכתי בה והייתי שם במיליון אחוז, ועכשיו אני לא יכולה להחזיק יותר. התעייפתי מלהביא את עצמי לאישה שכל הזמן שומרת על מרחק ממני, ואז נפגעת כשאני מפסיקה לנסות להתקרב. אני מבינה את זה, אני מבינה את הפצע, באמת מבינה. לא מסוגלת להרגיש ככה. לא יכולה. צריכה להקיא.
היא אמרה שהיא תיתן לי ספייס. מה שעצוב הוא שאני מחכה שתכתוב לי ותביע איזו אמפתיה, או אהבה או משהו. מרגיש שרק אם אני מתרחקת ממנה היא יכולה לתת לי תשומת לב ואהבה. בא לי פשוט להגיע הביתה ולבכות ולישון. היום בבוקר היה רגע שהתחבקנו במיטה וחשבתי לשים את הפטמה שלה בפה שלי, אבל אז הרגשתי שעדיף שלא. כל כך כואב לי, הנה התחלתי לבכות ברכבת. בא לי כבר להגיע הביתה.
