שדה פרחים

וויברטור חדש

מי קונה לי מה

אני רוצה לצרוח

ליפול לרצפה בטנטרום 

הדמעות לא באות כי אני אתפרק לחלוטין

היה נורא לשמוע אותה מתפרקת בבכי בטלפון, הסובייטית שבקושי מצליחה לבכות

לא יודעת איך הגענו לכאן

לא יודעת לעצור

איך להפסיק 

להחזיר לאחור

לא רוצה את זה יותר ככה

מרגישה חסרת אונים לחלוטין

איך צחוק של אדם שאתה אוהב, כשהוא מעצבן אותך מאד או פוגע בך , יכול לעורר כזאת תגובת חלחלה.

ואולי פשוט מפליאים מנגנוני הניתוק שלי. כמה הם חזקים. מאד מעניין להיות מודעת אליהם פתאום באופן מאד אחד. זה תהליך שקרה בשנה האחרונה, אני זוכרת את הפעם הראשונה שישבתי עם חברה טובה והיא אמרה משהו ושמתי לב שאני נסגרת ומה קורה לי בגוף ואיך זה גורם לי להגיב אליה. אפילו אזרתי אומץ ואמרתי לה משהו, דבר שהוביל לדמעות מהצד שלי. מיד אחר כך הייתה לי הזדמנות נפלאה לחזות במנגנון הניתוק במלוא הדרו, כשיצאתי עם מישהי מכאן ששמה כעת משול לשל וולדמרט בין כותלי הבית.

בכל אופן, על מה אני מדברת בכלל במקום לדבר על מה שרציתי לדבר עליו. בת הזוג אמרה לי שהיא חושבת לטוס ספונטנית שבוע הבא לראות חבר ממש טוב שלה שעבר לברלין, והיא התייעצה איתי. רגעים לפני שאלתי אם היא רוצה לבוא מחר לחזרה שלי ולעזור לי לחשוב יצירתית על דברים במופע שאני יוצרת. לזה היא ענתה המממממ אולי. קשה להסביר האמת את הכיווץ שהודעה כזאת עושה בגוף שלי בלי להכיר את ההיסטוריה של הקשר שלנו, שאם מישהו כאן קורה את המילים הללו כנראה שהוא קורא גם את שאר הבלוג שלי ומכיר את ההיסטוריה. אבל אסביר לשם הבנתי אותי עצמי. מאד קשה לבקש ממנה משהו כי התחושה לרוב היא כאילו אני לוקחת ממנה משהו. לרוב היא שמה ברקסים ולא לפני שהיא שוקלת קרבה או שיתוף או עזרה. התנהגות שמוכרת לי מעצמי, אבל עם אנשים ספציפים, ודאי שלא עם האישה הקרובה אלי מכל. אז כשהיא עונה הממממ אולי, ולא, נניח, תני לי לחשוב על זה מאמי, אני צריכה להבין את הלו"ז שלי מחר, זה מכווץ. וגורם לי להתחרט שביקשתי ממנה עזרה, שהצעתי לשתף אותה בדבר שהכי יקר לי כרגע שאני יוצרת, שאני מתקשה מלכתחילה לשתף אותה בו בגלל הנטייה שלה לביקורתיות וחוסר פרגון. האם פיצחתי למה הממממ אולי מכווץ? יתכן, מרגישה שעוד חסר שם משהו.

נעבור לדבר הבא, והוא שהיא רוצה לטוס לראות את החבר בברלין. בואו נשטח את העובדות. אנחנו בחוסר החיבור הכי חמור שהיה לנו מאז שאנחנו יוצאות, שהרקע שלו הוא, כרגיל, איך לא, התחושה שהיא גורמת לי להרגיש לא אהובה, לא רצויה, דחויה, לא חלק. וכו. קיצר, המצב חרא, היא רוצה לטוס לשבוע, כשכמה שבועות אחכ היא טסה לארה"ב למשפחה שלה לשבועיים.

עובדות נוספות - אני לא אוהבת את החבר הזה. אני לא אוהבת דברים שהוא אמר לה כשהיא באה להיוועץ איתו על קשיים שלנו בזוגיות, אני לא אוהבת את אורח החיים הפאקינג הרסני שלו של מיליונתלפים סמים וסקס חסר אחריות עם גברים זרים. אני לא אוהבת את ההיסטוריה של החברות שלהם, שכללה קו-דפנדנס חסר מודעות לחלוטין, מיליון סמים, וגם אה כן, שכבה איתו פעמיים באורגיית md, באחת מהן היא בגדה בבת הזוג שלה בזמנו כי היא לא יכלה לאזור אומץ להיפרד ממנה. שורה תחתונה - וואלה לא מחבבת את הבחור. הוא חסר מודעות בעיניי ולוקח בחירות בעייתיות בעיניי, ואני שופטת אותו. אם היא הייתה טסה לחבר אחר, אותו אני מחבבת, זה לא היה מפריע לי ולא הייתי חשה מאויימת.

הלאה - יש בי חשש שהיא תעשה מיליון סמים כשהיא תהיה שם. זה מאיים עלי. יש לי סיפור מורכב עם סמים, יש לי סיפור מורכב עם להיות לידה כשהיא עושה סמים.

זאת ועוד, אני חושבת שאני פשוט לא סומכת עליה. אני לא סומכת עליה שהיא לא תפגע בי עם התרחקויות מוזרות וניסיונות להסתיר את העובדה שהיא רחוקה, או להתעלם מזה כאילו אני לא מרגישה. אני לא סומכת עליה שבכלל אכפת לה ממה שאני מרגישה כשהיא נמצאת בהתקף התרחקות שלה. אני לא סומכת עליה שהיא התייעצה איתי לגבי לטוס כי זה משהו שהיא רוצה לעשות, לבדוק עם הבתזוג שלה דברים ולהתייעץ איתה, אלא שאלה אותי כי היא פוחדת שאני אתעצבן או אתבאס. דיברתי על זה איתה רבות - אני רוצה שתעשי דברים כי את רוצה אותם, לא כי את רוצה לרצות אותי.

בכל מקרה, על מה אני מקשקשת בכלל. ניסיונות להבין את התחושות שלי ואולי לא מגיעה לשורה התחתונה והישירה. אנחנו רחוקות, היא רוצה לטוס לחבר שאני לא אוהבת שעושה מלא סמים, ויש לה עוד טיסה בסוף החודש לשבועיים כשפעם שעברה שהיא טסה היה מחריד בינינו. המחריד הראשון בקשר. וזה אחרי שהיא דפקה לי חצי ברקס על בקשת עזרה קצת פגיעה שלי. טוב אני עדיין לא יודעת להסביר בדיוק. היא שאלה אם אני upset. אולי אני יכולה להגיד את האמת, שאני קצת מכווצת אבל לא יודעת להסביר למה. תוהה אם להוסיף את המילים, אבל אני לא חושבת שזה צריך למנוע ממך לטוס. לא יודעת האמת.

הייתה תקופה נחמדה שהצלחתי לקום בבוקר לעשות יוגה, לעשות נשימות, להמהם. עדיין אני מתעוררת ולא מצליחה להזיז את הגוף מהמיטה עד שצריך לצאת. ועדיין אני מתעוררת שלוש שעות לפני, כאילו באמת אעשה משהו. נראה שהדרכים שניסיתי תמיד לא עובדות. הן אף פעם לא עבדו, רק לפעמים הרודנות עבדה מספיק טוב בשביל להחזיק לתקופה. עכשיו כבר כמה שבועות שאין הרבה רצפה לדרוך עליה בחדר שלי. אני יודעת שאין מה להלחם בי, אבל אני גם לא יודעת איך אחרת. מרגישה את הגוף משותק מחרדה. יש דברים מעטים שעושים לי נעים - רגעים מסוימים שאני עובדת על המופע שלי, בעיקר כותבת טקסטים חדשים או עורכת. זהו נראה לי. אני תקועה בתוך הראש של עצמי ולא מצליחה לצאת מפה. לא מצליחה להזיז את הגוף. קשה לי ואני לא יודעת איך לעזור לעצמי, או למי לפנות לעזרה. יש לי פסיכולוגית היום אבל אני כבר לא מרגישה שהיא עוזרת לי, בטח שלא עם החרדה. אני לא באמת רוצה למות, או לברוח, אני פשוט רוצה שיהיה פחות קשה. בתוך הראש ובתוך הגוף שלי. 

היופי הוא שזה מרגיש כמו אשמתי כשאני הולכת ונבלעת עוד יותר בתוך הבור. כי יכולתי לעשות יוגה, מדיטציה, לצאת מהבית, אבל אני לא עושה את זה ואז כבר אני לא מצליחה. התחושה שזאת אשמתי שאני לא מצליחה לעשות לעצמי טוב. זה רע.

כן, זה באמת מזל, תארי לעצמך לא הייתי בוכה

אבל אני גם תוהה אם אני בוכה יותר מדי

לא יודעת

השותפות שלי הלכו ותכף זה יתחיל שוב

אני עוד מחכה להארה כמו אקהרט טולה, להיות בדיכאון כל כך חמור במיטה עד שהתודעה פשוט מתפצלחת והכל נהיה טוב

אני זוכרת את הפעם שהיא נגעה בי לפני כמה זמן, אולי חודש, אולי יותר, אני לא יודעת. וזה היה כל כך נעים והרגשתי עטופה וגנחתי וייבבתי שאני מרגישה שמחה. זה ריגש אותה נורא. זה נהיה דבר, אני מרגישה שהיא הפכה אותו לדבר, שהיא שמחה באופי שלה ואני עצובה. זה בלתי נסבל לי. זה בעיקר מרגיש לי מאד לא רואה אותי, וכל פעם שהיא מזכירה את זה שקשה לי להיות שמחה זה מרגיש כאילו היא מחזיקה את זה נגדי. אולי זה רק בראש שלי. אני מרגישה שכל פעם שהיא מזכירה את זה באגביות, או בכאב כי זה כואב לה להרגיש ככה, שאנחמו שונות שם, שאני לא רואה את הטוב בחיים כמו שהיא, או את הטוב בזוגיות שלנו כמו שהיא. אז כל פעם כזאת זה מרגיש שזה לא רואה שנים של דיכאון ומאבק מתמיד ברצון שלי למות. זה לא רואה את המאבק שלי לבחור בחיים ואת המאבק בחרדות ובקולות בראש שלי שאומרים לי שמונים מיליון פעמים ביום שאני הדבר הכי נורא שקיים. אז אני כבר לא יכולה לסבול כל פעם כזאת שהיא אומרת משהו על זה שאני לא שמחה ושלילית ורואה את הרע. זה גורם לי לבכות לכתוב את הדברים.

רציתי להגיד משהו ואני לא זוכרת מה. אולי פשוט רציתי להיזכר ברגע הזה שהיא נגעה בי והייתי שמחה.

זה דבר מחורבן, הדיכוטומיה שהיא עשתה בינינו, שאני לא טוב לי והיא אוהבת את החיים ושמחה בהם ומאמינה בזוגיות שלנו. במיוחד כי אני רואה מה קורה כשהייאוש מגיע אליה, כמה חזק הוא מכה, מעיד על רמות ההדחקה וההכחשה וכמה הן עמוקות. מרגישה שזה חלק אינהרנטי מהקושי שלי, ההכחשה שלה, של הרבה דברים.

טוב, מה אני עושה. לא בא לי לנתח אותה ואת החרא. היה עצוב לי לראות כשגוללתי אחורה בבלוג שלי את כמות הפעמים שכתבתי, זה מרגיש שאסור שיהיה לי אכפת, שעדיף לא להיות פגיעה, עדיף לא לסמוך. מעניין אם הקשר הזה בא כדי להוריד אותי סופית לתחתית חוסר האמונה בטוב ובאהבה ובבני אדם, כדי שאקום משם מחדש עם פרספקטיבה חדשה. בטח זה אף פעם לא לינארי ותמיד סיפרלי.

אני חושבת שהדברים פשוט לא יכולים להמשיך כמו שהם. אני פשוט לא יכולה להמשיך להרגיש ככה. זוכרת שחבר אמר לפני כמה חודשים שקשר רע הורס לך את החיים. אני חושבת על הדבר הזה. לא שזה הורס לי את החיים, אבל משפיע עלי רע. החברה אתמול אמרה לי שרזיתי, לא התראנו 3 חודשים. זה משהו שהתחלתי לשים לב אליו לפני חודש, באמת רזיתי די קיצונית. אני מאמינה שזה מהחרדה.

היום אני מרגישה שאני צריכה לקחת הכל צעד צעד ולאט לאט. כי אין לי אפשרות להסתכל קדימה על כלום. מתאוששת ומשתקמת. נושמת.

פגשתי את החברה, חשבתי שאני אבכה מלראות אותה אבל לא בכיתי, אולי כי רבע שעה לפני שהיא באה דפקתי התייפחות חיי. היה לי ממש כיף לראות אותה, התגעגעתי אליה, היא די הבסטי שלי למרות שמאז שהיא עזבה את העיר בסוף שנה שעברה אנחנו פחות מתראות אבל היא עדיין כפרה בלב שלי. היה טוב לשמוע על מעלליה בחול בחודשים האחרונים וגם לספר לה מה קורה איתי. סיפרתי לה מה קורה בזוגיות שלי וזה היה מאד תומך איך שהיא הגיבה, אמרה שזה נשמע שאני עוברת גאזלייטינג ושזה א' ב' של זוגיות להרגיש אהובה ורצויה. אמרה שזה נשמע נורא קשה. זה היה טוב להרגיש שאני לא משוגעת ולא דרמטית ולא מגזימה, וזה פשוט ממש קשה. ושוב להגיד בקול על הילדות הדפוקה של בת הזוג שלי וההתנהגויות ההזויות שזה פיתח אצלה ולהבין שזה לא סתם משהו קטן אלא באמת פרובלמטי וזה הגיוני שנורא קשה לי. עכשיו אני מרגישה שדיברנו יותר מדי על הקושי ולא מספיק חמלה לה. אבל אולי זה בסדר, רגע לשים את הפוקוס עלי ועל כמה קשה לי, רגע להכיר בזה באמת ושזה לא יהיה לעומתי או משהו כזה. גם אני עושה את הכי טוב שלי, ואני מנסה, ואני לא אדם רע, ולא עושה דווקא, וממש קשה לי.

קבענו שהיא תבוא לשבת איתי על העבודה שלי ללימודים שבוע הבא, כפרה עליה. אין בנאדם מתאים ממנה לשבת איתו על הטקסטים, כשהייתי בשנה א היינו נפגשות פעם בשבוע ועובדות על הטקסטים למופע גמר שלה, זה היה כל כך כיף. אחרי כל הבדידות שאני מרגישה השנה בלימודים, כיף להיזכר שאני בעצם מאד אוהבת אנשים, ולעבוד ולהיות פורה איתם, וזה הרבה עניין של מי הם האנשים וכמה אני מרגישה בטוב ובנוח בסביבתם.

דיברנו על זה שביום ראשון ניצור קשר עם מטפלות זוגיות. רצינו לעשות כבר זמן ועכשיו זה מרגיש איזה מצב דחוף. הגענו לרגע ששתינו מרגישות כל כך לא בטוחות אחרי הימים האחרונים וכל כך התרחקנו, ופשוט אין לנו מושג איך להתקרב שוב. האמת, אולי אם ניפגש ויהיה לנו זמן ונחת זה יתאפשר. לא יודעת מתי ניפגש. הסיבה שהתייפחתי לפני שהחברה באה זה כי ראיתי ביומן של הבתזוג שהיא קבעה למחר תוכניות עם חברה שלה על הזמן היחיד שיכולנו להיפגש, וזה עוד טריגר שיש לי כבר מההתחלה, שהיא קובעת דברים בלי לחשוב עלי ובלי להתחשב בי. החברה אמרה, ברור, זה הכי טריוואלי רגע להרים טלפון ולהגיד, אני חושבת להיפגש עם ככה וככה כאן, ואין לי ולך זמן אחר, מה דעתך מה את חושבת? זה היה כל כך מאשרר. פתאום כל הכאב הזה מקבל תיקוף, נכון, זה באמת קשה, וזה לא חייב להיות כל כך קשה. החברה נשמעה קצת מודאגת מהסיפורים שלי, אבל אמרתי לה שכשאנחנו במצב יציב אני כן מרגישה מאד אהובה ומאד נראית ושהיא יודעת לראות אותי, ואני רואה אותה משתנה ומנסה. ואנחנו פשוט חסרות כלים.

אני מותשת לגמרי ומתחילה מחר ב8 בעבודה, נראה לי שאני אאחר כדי שאוכל לישון עוד קצת. היום הזה היה כל כך קשה, שעות של לשכב במיטה ולבכות ולהיות משותקת. טוב להיזכר שיש דברים שמוציאים אותי מעצמי, ויש אנשים שאוהבים אותי מאד, ושאני אוהבת אותם מאד.

בפנטזיות המלוכלכות שלי אני נותנת למישהי את האהבה הגדולה שיש לי בלב והיא מקבלת אותה, והיא לא יותר מדי בשבילה, והיא לא מפחידה או מרתיעה או מרחיקה או סוגרת אותה. והיא נותנת לי את האהבה הגדולה שיש לה בלב. והאהבה שלנו מתערבבת ושוטפת וזורמת כמו מים.

אני כבר כמה שעות במצב משותק. שוכבת במיטה, דמעות פשוט יורדות, מדי פעם פורצת בבכי. תכף חברה תבוא אלי, אני פוחדת שאפרוץ בבכי ברגע שנתחבק. כתבתי לבתזוג קצת על כמה רע אני מרגישה, אני יודעת שהיא כנראה נכנסת לסחרור אשמה אבל אני לא יכולה לנחם אותה. קראתי חודש פלוס אחורה בבלוג שלי. זה ממש עצוב. יש לי בלוג ממש עצוב. פעם הוא היה כל מיני דברים, היה עצוב אבל גם היה רפלקציה עצמית והיה מחרמן והיה גם מצחיק לפעמים וכתבתי על אמנות. עכשיו הוא חרדתי ועצוב. אני חרדתית ועצובה. היה לי חשק פשוט לשלוח לה אותו שתקרא. כדי להכאיב לה? לא נראה לי, פשוט שתראה כמה כואב לי. אני מרגישה משותקת. יש לי טעם רע בפה. אולי לפגוש את החברה יכריח אותי לצאת קצת מעצמי. הייתי רוצה להתכרבל במיטה והייתי רוצה גם לעשות סקס אבל אני חושבת שהנפש שלי תתפרק אם אתמסר לאחד מהם עכשיו. אני לא יודעת מה יגרום לי להרגיש יותר טוב. הזוגיות הזאת מתחילה להרגיש כמו התמכרות. דרושים קיצוניים ואז היי כשיוצאות מזה ואנחנו כל כך מאוהבות. נראה לי שתינו התעייפנו מזה אבל אנחנו לא יודעות אחרת. טעם רע בפה. לא יודעת מה לבקש ממנה, מה אני צריכה, לא יודעת מה אני צריכה. טורגרתי בצורה כל כך עמוקה על פני חודשים, זה כל כך חמור עכשיו, התחושה. אני לא יודעת להסביר אותה. מרגישה כמו עובר מרחף בחלל השחור והקר עם חבל טבור שלא מחובר לשום מקום. דימוי שמלווה אותי כבר שנים, והנה הוא טורגר כל כך קשה. תלושה. מנותקת. לגמרי לבד.

אני מובסת ומרוקנת היום, ואיכשהו כשאני רואה פוסטים שמחרמנים אותי בכלוב זה נוגע לי בעצבות וגורם לי להתגעגע לגוף שלה. אולי כי הסקס שלנו תמיד היה הארכה של האהבה שלנו. קשה להסביר את זה במילים. לא שכבנו כבר כמה שבועות לדעתי, אני התעייפתי מלהרגיש דחויה ולא נחשקת אז אני כבר לא מנסה, היא לא מרגישה בטוחה כשאני רחוקה ובטח שלא תסתכן בדחייה, והנה אנחנו. ישנתי 3 שעות בעבודה על מזרון מאולתר על הרצפה. לא יוצא לי לישון כל כך הרבה שם. אמרתי לה שאני צריכה ספייס היום, באופן לא מפתיע בכלל היא שולחת לי הודעות מדי פעם שמראות שהיא אוהבת. אני לוקחת צעד לאחור היא לוקחת צעד קדימה. אני פשוט עייפה. היא כתבה לי שהיא נזכרה שבחתונה שבוע שעבר ואיך אני כשאני שמחה ורוקדת ומחייכת, שזה עשה לה נחמד, זה גרם לי לבכות כמו תינוק. בערב יש לי בית ריק אצל אמא, חברה טובה טובה שלי חזרה אחרי 3 חודשים בחול ותבוא אלי היום ונבשל משהו. המחשבה על לראות אותה עושה לי לבכות, משהו שם בכמה שאני עצובה, ומרגישה לא אהובה, ושבורה. מרגישה שבורה. לא מאמינה שאני עוד יוצרת מופע בתוך כל הדבר הזה. רציתי לשבת עכשיו על צילומי חזרות מהשבוע וחצי האחרון שבכלל לא הסתכלתי עליהם, אבל אולי עדיף לתת לעצמי יום חופש היום. נראה. הנפש שלי צריכה מנוחה.

אני יודעת שלהמשיך להתבצר ולהיות קיפוד רק יחמיר את המצב עכשיו

אבל אין לי גרם של כוח בגוף לנסות

אין לי כוח לגייס כוחות להראות אהבה, להיות פגיעה, להיות נזקקת, להראות שאכפת לי

אולי הסיפור הוא לא לתחזק את ההגנות, גם זה לוקח הרבה כוח

אבל גם ההתפרקות שתקרה אם לא אחזיק אותן דורשת כוח

בקיצור, אני לא יודעת

הלוואי שהיה פשוט

והיה אפשר פשוט לאהוב

אני מרגישה מובסת לחלוטין ואני יודעת שאין מישהי בצד השני שתרים אותי אלא אם אעשה פעולות ספציפיות שיגרמו לה להיות מסוגלת

אין לי כוחות