שדה פרחים

לא יודעת מה זאת התחושה הזאת שהתעוררתי איתה

אולי לחצים מהמופע שבוע הבא, בשילוב חרמנות שישר מעלה תסכול מיני ומרור וטינה כלפי הבתזוג שלא יוזמת סקס. התחושה שכל קיום מערכת היחסים הזאת על הכתפיים שלי. הקרירות המסוימת אחרי שאמרתי שאני רוצה להיות לבד הסופש, שישר מטרגרת לי את כל המרחק שהיא יודעת לקחת ממני. העייפות מהדבר הזה, משיהיה לי אכפת. ובאמת פחות ופחות אכפת לי, יותר ויותר עייפה ומותשת, מובסת. בהתחלה כשכל זה היה קורה אמרתי לעצמי שאני לא רוצה להיות בקשר שאני לא יכולה לאהוב עם כל הלב שלי חזק, שאני אוהבת את כמה שאכפת לי. אבל הנה האכפתיות קטנה. אני חושבת שהיא רוצה דברים שהיא לא יכולה לתת לי. או שאולי פשוט אני לא יכולה לתת לה את הדברים שהיא צריכה כשהיא לא נותנת לי את מה שאני צריכה. מה היא בכלל רוצה או צריכה? אני לא יודעת. האם היא האדם הפסיבי ביותר שפגשתי? אולי. בגלל זה תחושת ה-כל האחריות על קיום הקשר שלנו נמצאת אצלי. אני מחליטה אם להציע להיפגש או לא, אם ליזום סקס, אם להביע אהבה. אני יודעת שהיא בעצם כלב רחוב נטוש שהכניסו אותו לבית ועכשיו הוא מבוהל בפינה ולא יודע איך להתנהג. אבל גם אני לא יודעת איך להתנהג איתו. זה יותר מדי עלי. להישאר סבלנית, אמפתית, רכה. זה מה שהיא אמרה שהיא צריכה. אוקיי... אולי זה פשוט גדול עלי, כשאני כל הזמן מופעלת ללהרגיש דחויה ולא רצויה. מבינה כמה הסיפור הזה של שפת אהבה במגע הוא משמעותי אצלי. היא לא יוזמת מגע, גם לא מיני, ואני קמלה. היא כן יוזמת לפעמים מגע לא מיני, אבל לא מספיק בשבילי. מרגישה גדולה עליה. שהיא קטנה לי. אולי זה מסוג הדברים שבעתיד אחשוב עליהם בתור, הייתי בת 26 ולא ידעתי להגיד לעצמי שמגיע לי את מה שאני צריכה ורוצה.

אבל מה קרה הבוקר? לא קרה כלום. אני לא רציתי לפגוש אותה ונראה לי שזה קצת סגר אותה. מותר לה להיסגר, לא? כן מותר לה. פשוט כמה מהר דברים מובילים לדברים. החרמנות לתסכול מיני, תסכול עמוק מזה שאנחנו לא שוכבות. פתאום לא מבינה את האקסית שלי איך היא שרדה לפעמים חודשיים בלי סקס כי לא רציתי לשכב איתה והייתי מכריחה את עצמי. אלוהים ישמור.

טוב עכשיו לקום להתקלח, לעשות קניות בסופר, ואז ללכת לסיבוב בחנויות בגדים לחפש בגדים למופע שלי, סיטואציה מלחיצה. שונאת בגדים. אף חברה לא פנויה להצטרף אלי שזה מבאס. והחום הזה החום. יש בי חלק שהיה רוצה שתבוא הסופש, לראות אותה, לחבק, להיות קרובות. אבל אני צריכה לנוח ובזמן האחרון כל פעם שאנחנו נפגשות יש משהו, חיכוכים, ריב, בכי, אין מנוחה. גם סוג המנוחה שאני זקוקה לה, היא לא מסוגלת לה. לשכב במיטה ולהתכרבל בשקט עושה לה חרדה, וכפועל יוצא מייצר אצלי אי נחת. אין מנוחה משותפת כפי שאני זקוקה לה. ואני צריכה לנוח הסופש, שני גנרליות וזהו כבר מופיעה פעמיים שבוע הבא. עכשיו רק לקום מהמיטה. בא לי לעשות לי סופ"ש נעים. 

מרגישה כוסית

הבתזוג בברלין

וואלה יהיה לי נחמד קצת עיניים עלי

לא מאמינה שאני נוסעת בוסת אחת הקשוחות לתל אביב לראות מופע מחול לבד. בחום הזה. לבד. מה שהייתי רוצה זה דייט אחריו או אליו, קצת אנרגיה חדשה, קצת סיבה מוצדקת להגיע לתל אביב המגעילה לבד.

ובכלל עוד בוסת שהשם ישמור, האם אני עושה טעות. תכלס מה שהכי בא לי זה להיות במיטה ומישהו יעשה לי אמבטיה חמה ושלא יהיה חם מוות בחוץ בנוסף לזה. רציתי דייט לפני שהתחלתי לדמם כמו החיה שאני.

כבר שעתיים במיטה, בוקר פנוי, קיבלתי וסת, חרדה. לא מצליחה לעשות יוגה כבר מיליון זמן, הגב שלי תפוס נורא, עוד שבועיים מופיעה, לא מצליחה לדאוג לגוף. דברים למופע שאני לא עושה - משננת טקסטים, מכינה את החזרות האחרונות של שבוע הבא, הולכת לקנות נרות, חושבת על בגדים ומחפשת בגדים. לא מצליחה להסתכל על הסרטונים של החזרה, למרות שאולי לא צריך. באופן כללי כנראה צריך פחות ממה שאני חושבת שצריך. לא מצליחה לזוז מהמיטה. החדר שלי מבולגן מוות, לא מצליחה לסדר. לא מצליחה לעשות כלום עד שהוא לא דחוף וחובה. כואב לי הגב, כל יום מסיימת אותו כואב, לא מצליחה לעשות יוגה, הדבר היחיד שעוזר לי זה זה אמבטיה אבל חם מוות בימים אלו ואין לנו מזגן. חרדה. אין מי או מה שיעזרו לי. לא עשיתי קניות שבועות, לא בישלתי שבועות, כל יום אני אוכלת בחוץ, לפעמים פעמיים. חרדה. לא נכנסת לחשבון בנק. אמא שלחה לי הודעה כועסת על זה שלא עשיתי תיאום מס למשהו שעזרתי לה איתו לסבא, לכעוס עלי לא יגרום לי לעשות את זה מהר יותר, רציתי לכתוב לה, אבל ממש אין לי רצון להיכנס לשום דבר איתה. רוצה לעשן, מתה לעשן. חרדה. ב12 יש לי חזרה של חברה, אח"כ קבעתי עם מישהי מהלימודים שתעזור לי עם כמה דברים, לחפש קצב עם תוף כי אני לא מבינה במוזיקה, לעזור לי עם דיקציה ועניינים. יש התקדמות הרי. אתמול כמעט סיימתי לבנות מכונה למופע שלי עם אנשים מהצוות הטכני, בחרדה ממתי נסיים את זה, וגם מהסרטון שאחד צילם לי מאוחר יותר כשהוא חיבר את החשמל ואני לא אוהבת את איך שזה נראה. לא יודעת מתי נתעסק בזה, להתעסק בזה גורם לי לא לעשות דברים אחרים. לחשוב על בגדים למופע, זה מלחיץ אותי ברמות. לשנן את הטקסטים, לא עשיתי את זה עדיין, למרות שאני כתבתי אותם ועברתי עליהם מאתיים מיליון פעם, ואני טובה בלשון, אז בטח לא יקח הרבה זמן. אבל מתי אני אעשה את זה? לכעוס עלי לא יגרום לי לעשות דברים מהר יותר. הייתי רוצה לסדר את החדר, לעשות יוגה, לעשות קניות, אין לי אוכל. אבל אולי זה בסדר, לקבל את זה שאני עושה דברים רק כשזה ברגע האחרון ואני לא מצליחה לפני, כשזה לא בלחץ. אה המכונת כביסה צפצפה, נכון עשיתי כביסה, הצלחתי לעשות את זה. חרדה. אולי אני אעשה אמבטיה, טבילה קצרה בחום מוות. אני אזמין סנדביץ מהמקום הקבוע שלי, כבר כמה שבועות אוכלת שם כל יום, הוא מכיר אותי, אני מסמסת לו והוא מכין לי. אחהצ קבעתי דייט עם השותפה שלי, לא הצלחנו להיפגש כבר הרבה זמן, ובערב אני נוסעת לראות מופע בסוזן דלל, כנראה לבד עם עצמי. אני קשה מדי עם עצמי. חרדה. לא מצליחה לקום מהמיטה. אולי אני אדפיס את הטקסטים ואעבור עליהם ברכבת לתל אביב. לא יודעת מתי אני אלמד אותם. הכל עושה לי חרדה. מתי אני אקנה נרות. אולי נוותר על הנרות. מה עם הבגדים. נוותר על הבגדים? בגדים יומיום? לא יודעת. לחשוב על הדברים עצמם כולם ביחד עושה לי חרדה. חרדה. חרדה. הכל עושה לי חרדה. מי ילטף אותי. איך אני מלטפת אותי.

הלוואי שהיה איזה פתרון קסם בלי מחירים. לשתות, לקחת דברים, לעשן, הכל עם בעיות לטווח הרחוק. להזדיין כדי להעלים את החור, אח"כ הנפש משלמת מחירים. הכל בא עם מחיר. מה נשאר, להרגיש את הכאב? הבור הוא בור והוא לא שבע ולא מסופק ורק שואב לתוכו. שום דבר שאעשה לא מזין אותו, לא מזין אותי. אני יודעת שזה לא נכון, אבל יותר מדי מהזמן ככה זה מרגיש. הבור הוא בור והוא לא שואל אותי שאלות, הוא דורש. זה לא הוגן, כי לא אני חפרתי אותו, חפרו אותו מתוך הבשר שלי בלי שבחרתי. אבל אני ממשיכה, אולי. לא יודעת. בסוף תמיד חוזרות לחוסר אונים. אני רוצה נחמה. רוצה שמישהו ינחם אותי, שמישהי תנחם אותי, להניח ראש ושילטפו, רוצה שיקחו ממני את הקושי, לכמה רגעים. כמה כאב בנאדם יכול להרגיש.

נהיה סיוט כמה שאני רוצה לעשן בזמן האחרון. ברגעים הקשים אני חושבת, מה זה יעשה, סיגריה, להתמלא בעשן, לשאוף ולשאוף ולשאוף, מה יקרה. יודעת שיש דברים שהנפש שלי כבר לא יכולה להכיל, אכזבות שלי מעצמי, למרות שאולי גם זה שלב בתהליך, לא להיות מושלמת. אני מרגישה במערכת יחסים מתעללת עם עצמי ואין לי מכאן יציאה. אין לי יציאה מכאן. לפעמים זה מרגיש לא הוגן שאני לא יכולה למות, גם לא לקצת, לא לקחת הפסקה קצרה.

אני עייפה

בדרך לקבוצת התמיכה, לא הייתי כאן שנה. כבר מהאוטובוס התחלתי להיסגר ולהרגיש כמו ילדה. הקדמתי כמו שאני תמיד מקדימה לכל מקום והתיישבתי לראות טריילרים לסרטים, אולי אקח את עצמי לסרט אחר כך. ראיתי טריילר לסרט של איימי וויינהאוס ובכיתי, אני חייבת להתחיל לדמם כבר. אני לא בטוחה מה אני רוצה מהקבוצה, למה חזרתי. צורך בהזדהות אולי, לראות שאני בסדר, לא להיות לבד עם התחושות. אני רוצה כבר הרבה זמן לחזור, בגלל כל הדברים שהזוגיות מעלה. מרגישה כמו ילדה קטנה עכשיו והפגישה אפילו לא התחילה. לא בא לי לחבק אף אחד, אני יושבת בחוץ מספיק רחוק ואגיע בדיוק בזמן לעשות פיפי ולתפוס כיסא. אתמול הייתה לי פגישה עם הפסיכולוגית והיה עצוב וקשה. לא בא לי עדיין לכתוב על זה. מנסה להזכיר לעצמי שגם אם לא אתעד באובססיביות את התחושות שלי ואת מה שקורה לי אני עדיין אתפתח ועדיין אעשה החלטות נכונות ומיטיבות, לא טעויות. פשוט קשה להרגיש תחושות קשות ומורכבות. המילים עוזרות לעבד ולרכך את התחושות, לא להרגיש באופן ישיר, אפשר לגשת לזה עקיף. עכשיו אני מרגישה פשוט כמו רגש, כמו הרחם שלי שצריכה להתחיל לדמם כבר.

אז רק אחד קטן לפני שמתחיל היום

היא כתבה לי שהיא חושבת שהיא קצת עצובה כל פעם שהיא מתעוררת בבוקר ואין לה הודעה אוהבת ממני, שהיא מתגעגעת לזה. זה הפיל עלי עצבות כזאת פתאומית ומשתלטת. אני כבר לא עושה את זה בגלל שיותר מדי פעמים הייתי אוהבת כלפיה והיא לא הייתה שם, יותר מדי פעמים שלחתי לה הודעות והיא הייתה יבשה והרגשתי שאני מעיקה עליה. היא צריכה שאנשים יהיו אובססיבים אליה, ואז זה מעיק עליה, ואז היא מתבאסת כשהם משחררים. זאת לא אשמתה, היא לא עושה את זה בכוונה. זה פשוט קצת שובר לי את הלב כל פעם שהיא אומרת שאני לא מביעה כלפיה אהבה. רוצה להגיד, אבל כשהבעתי את לא רצית. את לא רצית.

היה לי די סופ"ש מהגיהינום. קשה כבר להגיד את זה בגלל שיש כל כך הרבה רע כבר הרבה זמן. בשלב מסוים כשהתייפחתי התחלתי ללטף את עצמי, כבר לא ניסיתי לבקש ממנה, הייתי צריכה את עצמי. רציתי את אמא שלי. פתחנו את היום בבוקר בבכי שוב וייאוש מוחלט, אז במקום לצאת מוקדם הביתה ביטלתי את כל התוכניות שלי היום ונשארתי. עכשיו אני עוזבת את תל אביב ועל רכבת בדרך הביתה. יש לי קצת אוויר מאז שיצאתי ממנה, כבר הרגשתי שזה יותר מדי לי, שאני צריכה להיות לבד. הצלחנו למצוא איזו דרך אחת לשנייה אחרי שהחלטתי להישאר, אפילו הייתה בינינו קצת מיניות, שאני חושבת שבעצם הייתה לי יותר מדי. היא הייתה מוזרה, כאילו יש בינינו איזה מרווח למרות שהגופים שלנו צמודים, כאילו אני לא זוכרת איך מותר לנשק אותה. מחר היא טסה לשבוע לברלין, אני שמחה האמת. השבוע הזה יחסית פנוי, השבוע היחסית פנוי האחרון שלי עד סוף החודש. המופע סוף שנה שלי עולה עוד כמה שבועות, ואנחנו בישורת האחרונה.

יש בי עכשיו איזו מובסות ועייפות, אבל גם רצון לעשות לעצמי טוב השבוע. אולי אני אחדש את המנוי שלי לסינמטק ואלך לסרט. אולי אלך לאכול תותים. אפגש עם חברה. ברביעי אני והשותפות הולכות בערב למופע מחול בתל אביב, ואז בחמישי לאחת מהן יש יומולדת ונעשה מדורה. ובשישי אני אפילו לא עובדת. בשבת כן. בא לי לעשות לעצמי נעים ואני עדיין לא בטוחה איך. אולי אני אעשה היום אמבטיה. יש בי חרדה על הדברים שלא עשיתי היום אבל נראה לי שזה יהיה בסדר. כל דבר בעת הנכונה לו, אולי אקום מוקדם או אולי יהיה לי חשק לעבוד על דברים היום בלילה בגלל שגם שתיתי קולה. כשהיינו ממש בקשה בשישי הצעתי שאולי לא נדבר כשהיא תהיה בברלין, ניקח קצת הפסקה אחת מהשנייה. אני לא יודעת אם זה באמת מה שאני רוצה. אני יודעת שאני נורא רוצה לא להתעסק בה ולא לחשוב עליה. כל הסיפור של ברלין מפעיל אותי, אני לא יודעת למה. גם כשהיא שאלה אותי אם אני רוצה שנטוס בסוף בקיץ או לא כי חברה שלה הציעה לה לטוס והיא לא הייתה רוצה שזה יתנגש. כל פעם שהיא עושה דברים בלעדיי אני מופעלת. אני יודעת שזה בגלל שאין לי ביטחון, הקשר הזה לא נותן לי ביטחון, זה לא שאני סתם משוגעת. יש בי מחשבות על האם לפתוח את הקשר היה עוזר לי, פחות להתעסק בה, פחות לצפות ממנה, פחות להצטרך ממנה. ברור לי שגם אם כן זה לא יכול להיות עכשיו ברגע הזה, אני צריכה למצוא שוב את הסנטר ואת האיזון שלי, כי הוא לא קיים כרגע.

בא לי ללטף את עצמי ולחבק את עצמי ולהגיד לעצמי שאני אוהבת אותי. אני מרגישה שאני האדם היחיד עכשיו שיכול לא לפגוע בי, שאני לא יודעת אם זה סטנדרט בקנטים או שאני עולה איזו מדרגה ביכולת שלי להיות עם עצמי. באופן פרדוקסלי העובדה שהידיים שלי נשלחות אוטומטית לעור שלי להכאיב דווקא מבהיר לי שאני לא רוצה לפגוע בעצמי. מנסה לזכור שמחר יום חדש. אני מתגעגעת לעצמי מאד. מתגעגעת ללהרגיש אהובה, שיש לי מקום בעולם, או אצל מישהו. אני מרגישה מפורקת לגמרי, צל של אדם. אני חושבת שזה פלא ונס שהצלחתי להעמיד מופע בתקופה הזאת, וזה בסדר שהוא לא מושלם. הוא בכל מקרה מאד יפה. אני מרגישה רע שעדיין לא שלחתי להן את הטקסטים הסופיים ללמוד בעפ, כי יש להן שבוע ללמוד, אבל אני צריכה להאמין שהכל יהיה בסדר. זה לא שהתעצלתי והכל בסדר.

אני מרגישה שמתוך התחושה המוחלטת שאני כל כך לבד, איכשהו מתאפשר לי לאהוב אותי קצת אחרת. מרגיש כמו אהבה אמהית שכזו. בימים האחרונים ברגעים של בכי טוטאלי דמיינתי את הילדה שבי ונענעתי אותה, הרגעתי, הבהרתי לה שהיא אהובה. כי היא באמת אהובה. וזה בסדר שכל כך כל כך קשה עכשיו. זה בסדר שאני מרגישה כל כך אבודה וכל כך לא אהובה וכל כך מפוחדת. אני יודעת עדיין ברגע הזה שיש עוד הרבה אפשרויות להרגיש, שאני יכולה גם להרגיש מאד אהובה ומוחזקת ושייכת. וזה בסדר שעכשיו אני לא. ואני אפילו מצליחה להרגיש את זה שיש אנשים שאוהבים אותי מאד עדיין, איכשהו מתוך הלגעת בתחתית התהום של להרגיש כל כך בודדה ותלושה.

אני ממש עושה את הכי טוב שלי וזה מספיק. ואני לא צריכה להיות משהו מסוים כדי להיות אהובה, אני לא צריכה להיות מספיק טובה בכלום, וגם לא מושלמת, כדי להיות אהובה ולהרגיש טוב. להרגיש שמחה. רוצה לעשות לעצמי טוב, לעשות את עצמי שמחה.

אה ושנה ו10 חודשים בלי סיגריות. אני לא הולכת לעשן וגם לא לשתות או לעשות סמים. זהו תודה. אולי אני אלך סופסוף השבוע לקבוצת תמיכה שלי לילדים אבודים, הפסקתי בדיוק לפני שנה. 

שזה לא הוגן שאנחנו בתקופה קשה ואני יורדת במשקל והיא משמינה.

לפני כן הסתכלתי עליה וקלטתי שבאמת היא השמינה. זאת נקודה רגישה אצלה. אני בכל אופן אוהבת נשים עם קצת בשר על העצמות. עכשיו היא אפילו עוד יותר סקסית בעיניי, אבל את זה אני לא אגיד לה. בכל מקרה היא תמיד הכי סקסית בעיניי, ואני אומרת לה את זה עוד יותר עכשיו. כמה היא יפה בעיניי, והגוף שלה יפה בעיניי וסקסי. לא שכבנו כבר הרבה זמן, לא זוכרת כמה, אולי חודש, ויותר מזה לא היה סקס אמיתי כמו שאנחנו יודעות. היום בערב אנחנו יוצאות ואז בשני היא טסה לברלין לשבוע, תכננתי לחזור הביתה היום אחרי שנצא אבל היא ביקשה שאשאר לישון. זה הפתיע אותי. אנחנו צריכות לטפל בזה, איך אנחנו מגיעות למצב שאני מופתעת כשהיא רוצה להיות איתי. בכל מקרה, אני לא יודעת אם יהיה לנו זמן לשכב גם היום, אני צריכה לקום מחר מוקדם ולנסוע שעה וחצי ללימודים. יש לי מחשבה לבוא אליה גם מחר בערב, אבל אני חושבת שאני צריכה להתאפק. התחושה שאני מתפשרת ועושה מאמצים בשביל לפגוש אותה והיא לא עושה בשבילי, זה לא יעזור אם אני אמשיך לעשות את המאמצים האלה. יש לי איזו תחושה כזאת שאני צריכה שהיא תחזר אחרי, לא יודעת מה זה אומר, מרגיש כמו סרט הוליוודי. אני חושבת שאני צריכה שהיא תעשה מאמץ לגרום לי להרגיש רצויה ונחשקת, שתעשה פעולות. לא יודעת איך להגיד את זה. 

זה יותר מדי כאב