בדרך לקבוצת התמיכה, לא הייתי כאן שנה. כבר מהאוטובוס התחלתי להיסגר ולהרגיש כמו ילדה. הקדמתי כמו שאני תמיד מקדימה לכל מקום והתיישבתי לראות טריילרים לסרטים, אולי אקח את עצמי לסרט אחר כך. ראיתי טריילר לסרט של איימי וויינהאוס ובכיתי, אני חייבת להתחיל לדמם כבר. אני לא בטוחה מה אני רוצה מהקבוצה, למה חזרתי. צורך בהזדהות אולי, לראות שאני בסדר, לא להיות לבד עם התחושות. אני רוצה כבר הרבה זמן לחזור, בגלל כל הדברים שהזוגיות מעלה. מרגישה כמו ילדה קטנה עכשיו והפגישה אפילו לא התחילה. לא בא לי לחבק אף אחד, אני יושבת בחוץ מספיק רחוק ואגיע בדיוק בזמן לעשות פיפי ולתפוס כיסא. אתמול הייתה לי פגישה עם הפסיכולוגית והיה עצוב וקשה. לא בא לי עדיין לכתוב על זה. מנסה להזכיר לעצמי שגם אם לא אתעד באובססיביות את התחושות שלי ואת מה שקורה לי אני עדיין אתפתח ועדיין אעשה החלטות נכונות ומיטיבות, לא טעויות. פשוט קשה להרגיש תחושות קשות ומורכבות. המילים עוזרות לעבד ולרכך את התחושות, לא להרגיש באופן ישיר, אפשר לגשת לזה עקיף. עכשיו אני מרגישה פשוט כמו רגש, כמו הרחם שלי שצריכה להתחיל לדמם כבר.
לפני 5 חודשים. 4 ביוני 2024 בשעה 16:06