הלוואי שהיה איזה פתרון קסם בלי מחירים. לשתות, לקחת דברים, לעשן, הכל עם בעיות לטווח הרחוק. להזדיין כדי להעלים את החור, אח"כ הנפש משלמת מחירים. הכל בא עם מחיר. מה נשאר, להרגיש את הכאב? הבור הוא בור והוא לא שבע ולא מסופק ורק שואב לתוכו. שום דבר שאעשה לא מזין אותו, לא מזין אותי. אני יודעת שזה לא נכון, אבל יותר מדי מהזמן ככה זה מרגיש. הבור הוא בור והוא לא שואל אותי שאלות, הוא דורש. זה לא הוגן, כי לא אני חפרתי אותו, חפרו אותו מתוך הבשר שלי בלי שבחרתי. אבל אני ממשיכה, אולי. לא יודעת. בסוף תמיד חוזרות לחוסר אונים. אני רוצה נחמה. רוצה שמישהו ינחם אותי, שמישהי תנחם אותי, להניח ראש ושילטפו, רוצה שיקחו ממני את הקושי, לכמה רגעים. כמה כאב בנאדם יכול להרגיש.
נהיה סיוט כמה שאני רוצה לעשן בזמן האחרון. ברגעים הקשים אני חושבת, מה זה יעשה, סיגריה, להתמלא בעשן, לשאוף ולשאוף ולשאוף, מה יקרה. יודעת שיש דברים שהנפש שלי כבר לא יכולה להכיל, אכזבות שלי מעצמי, למרות שאולי גם זה שלב בתהליך, לא להיות מושלמת. אני מרגישה במערכת יחסים מתעללת עם עצמי ואין לי מכאן יציאה. אין לי יציאה מכאן. לפעמים זה מרגיש לא הוגן שאני לא יכולה למות, גם לא לקצת, לא לקחת הפסקה קצרה.
אני עייפה