שדה פרחים

אני כבר כמה שעות במצב משותק. שוכבת במיטה, דמעות פשוט יורדות, מדי פעם פורצת בבכי. תכף חברה תבוא אלי, אני פוחדת שאפרוץ בבכי ברגע שנתחבק. כתבתי לבתזוג קצת על כמה רע אני מרגישה, אני יודעת שהיא כנראה נכנסת לסחרור אשמה אבל אני לא יכולה לנחם אותה. קראתי חודש פלוס אחורה בבלוג שלי. זה ממש עצוב. יש לי בלוג ממש עצוב. פעם הוא היה כל מיני דברים, היה עצוב אבל גם היה רפלקציה עצמית והיה מחרמן והיה גם מצחיק לפעמים וכתבתי על אמנות. עכשיו הוא חרדתי ועצוב. אני חרדתית ועצובה. היה לי חשק פשוט לשלוח לה אותו שתקרא. כדי להכאיב לה? לא נראה לי, פשוט שתראה כמה כואב לי. אני מרגישה משותקת. יש לי טעם רע בפה. אולי לפגוש את החברה יכריח אותי לצאת קצת מעצמי. הייתי רוצה להתכרבל במיטה והייתי רוצה גם לעשות סקס אבל אני חושבת שהנפש שלי תתפרק אם אתמסר לאחד מהם עכשיו. אני לא יודעת מה יגרום לי להרגיש יותר טוב. הזוגיות הזאת מתחילה להרגיש כמו התמכרות. דרושים קיצוניים ואז היי כשיוצאות מזה ואנחנו כל כך מאוהבות. נראה לי שתינו התעייפנו מזה אבל אנחנו לא יודעות אחרת. טעם רע בפה. לא יודעת מה לבקש ממנה, מה אני צריכה, לא יודעת מה אני צריכה. טורגרתי בצורה כל כך עמוקה על פני חודשים, זה כל כך חמור עכשיו, התחושה. אני לא יודעת להסביר אותה. מרגישה כמו עובר מרחף בחלל השחור והקר עם חבל טבור שלא מחובר לשום מקום. דימוי שמלווה אותי כבר שנים, והנה הוא טורגר כל כך קשה. תלושה. מנותקת. לגמרי לבד.