שדה פרחים

יש לי צורך בתשומת לב

ובכוס צמוד לפה שלי

וסביב האצבעות שלי

ומישהי ללחוש לה באוזן מילים יפות יפות

יש לי את המילים הכי יפות להציע

אם יש משהו שאני יודעת

הוא להשתמש בעיניים היפות שלי

ובמילים היפות שלי

--

אני מרגישה כמו הדימוי של אישה מתוסכלת מינית בשנות השישים בארה״ב הפרברית

שבעלה לא מספק אותה

והיא הולכת ועושה עיניים ומוציאה את הציצים בפני גברי הפרבר

איך יש לך את הדבר שהוא אני ואת לא מזיינת אותי? ראית אותי? הבטת בי? מה זה, חרדות ביצוע? מה נסגר איתך? תזייני אותי כבר אלוהים

כן, אני רוב הזמן בחרדות קשות ובשנאה עצמית, ואז יש רגעים, כמו עכשיו, שאני עולה בלהבות, וחושבת,

אלוהים ישמור, איך אני נותנת למישהי לגרום לי להרגיש יותר מדי? אני אובייקטיבית אחד האנשים הכי יפים מוכשרים חכמים מקסימים שפגשתי. שכל מי שאני מכירה פגש. מה, הערך העצמי שלי כל כך נמוך שאני צריכה שוב ושוב למצוא הוכחות לכמה קשה לאהוב אותי? כי לי כל כך קשה?

מה נסגר עם החרא הזה

נמאס לי להסתפק במעט והמעט הזה הוא מה שאני נותנת לעצמי

בא לי לצרוח אלוהים

ובא לי לגמור כמו חיה

בדרך לסטודיו לעשות דברים

הרעב והחרמנות מבעבעים

בא לי לשרוף משהו

איך לא הלכתי להפגנה? יכולתי לתעל את האנרגיות לשם

אולי תצא איזה אמנות במקום

חבל שאני לא יכולה לזיין עכשיו ברגע זה

יש כאן גבר שהוא הראשון שאשלח לו הודעה.

אני לא יודעת בן כמה הוא, אני מנחשת ש40 ומשהו, ובכללי יש משהו די מגעיל בסיטואציות שהוא כותב עליהן, ובגיפים שהוא מעלה. ביחס לזה שאף פעם לא שכבתי עם גבר, הוא לא נראה כמו הבחירה הראשונה המתאימה, ועדיין, הוא יהיה הראשון. אולי אני מזהה בו את הנזקקות, במילים שלו, באופן שהוא משתמש בנשים, ומשהו בזה מחרמן אותי. אין לי מושג אם הוא אי פעם קרא אותי.

אחרי פגישה עם הפסיכולוגית עלתה המחשבה הרדיקלית שאולי עלי לקבל את הצורך שלי להיות בקצוות. הצורך שלי בעצימות הגבוהה, הצורך ללכת לסקס אינטנסיבי וסמים וריגושים כשהריקנות עולה, ולא רק כשהריקנות.

ישבתי למדיטציה עכשיו, מזמן לא ישבתי, וכל הזמן הזה הייתי חרמנית. גם עכשיו אני מרגישה את הכוס שלי. מזמן לא פינטזתי, אני לא מפנטזת, אני לא חולמת ולא מדמיינת, לא מקווה. החיים מאכזבים אותי כך נדמה, ואני משאירה את עצמי מנומנמת. גם הוויברטור שלי התקלקל.

היום מרחתי את עצמי בשמן קוקוס ונגעתי בכל מיני מקומות. זה אינטימי ואני לא רוצה להמשיך לכתוב על זה כאן, זה מרגיש מבזה. יש לי רצון לרדת לשבעים נשים בשורה, להימרח בכל המיצים שלהן. הפנטזיה היא אף פעם לא על זה שירדו לי. כן שיזיינו אותי, הצורך להתמלא.

אני חושבת לפתוח את הקשר. אני רואה אותה פעם בשבוע, אנחנו בקושי עושות סקס, בטח שלא בתדירות שאני זקוקה לה. אני לא מקבלת את תשומת הלב שאני זקוקה לה, אני לא מקבלת מספיק מגע וקרבה ואהבה. אולי צריך לקבל את העובדה שלא מספיק לי ולהפסיק לנסות להלחם בזה. לך זה מספיק? יופי. לי זה לא. אני צריכה עוד.

הצורך להיות בחיים גועש. לפלרטט, לגעת, למזמז, ללקק, לבלוע אלי. לגלוש על כל הרטוב. לצאת לרקוד סקסי, שיסתכלו עלי אבל אף פעם לא יוכלו לגעת. להזדיין. להכיר אנשים חדשים. אני צריכה אנרגיה חדשה, אני צריכה לזוז, הכל תקוע. אני צריכה להיות בתנועה ודחוף. הלוואי שיכולתי לערב בזה סמים אבל אי אפשר. לפחות הגבולות שלי ברורים, לא חוזרת לעשן, לא עושה דברים מפגרים, לא מסכנת את עצמי. אבל רוצה לגעת באש.

האש שלי גדולה וכשהיא גדלה היא מפחידה אותי. הפחד להיות גדולה מדי לאנשים, ובעצם לפעמים אני גדולה מדי לי. איך אוכל לגדול למימדים שיכולים להכיל אותי.

הכוס שלי זקוק עכשיו. הפטמות שלי זקוקות. צריכה שיגעו בי. שיתפסו, שיסטרו, שיבלעו אותי. צריכה להרגיש עוצמות כאלה של תשוקה. האמת שהיה לנו את זה, לי ולבת הזוג שלי, בהתחלה. עדיין לפעמים יש. אבל זה לא מספיק לי. אני צריכה להרגיש את התשוקה של הפרטנרית שלי בתדירות גבוהה יותר, בעצימות גבוהה יותר, אני צריכה שהיא תיקח אותי, שהיא תחמוד אותי אליה. הדבר העצוב הוא, שאני חושבת שהיא רוצה אותי לא פחות משאני רוצה אותה, אבל החסמים שלה מונעים ממנה ליזום, לקחת. ואני נשארת בתחושות של לא רצויה ולא נחשקת. והרצון שלי עובר ממנה לאחרות.

יהיה מעניין להבין בעצם את הדבר הזה של הרצף

כמה בקלות אני לא מרגישה אותה, חושבת שהיא מרגישה אלי דברים לא טובים, ומרגישה אליה דברים לא טובים

העניין הוא שאני חושבת שאני גם לא טועה, אני מרגישה אותה והיא באמת כנראה מרגישה דברים לא טובים, אבל אין ספק שיש מימד רציני של מה שעובר לי פשוט בראש. וכנראה מה שעובר לה בראש, הפרשנויות והסרטים.

אולי זה גם בסדר ולא צריך להיבהל מזה, מלהתרחק, להרגיש אותה זרה. זה גורם לי להיות לא נחמדה אליה בראש שלי. גורם לי להיות מאד מנוכרת אליה בראש שלי. אבל זה תכלס גם לא קשור אליה, היה לי יום ארוך, ימים ארוכים ומלאי חרדה, העולם כולו מאיים כרגע, הגיוני שאין לי חשק אליה.

הכל מרגיש די חסר טעם כרגע, וגם היא. כאילו אני באיזה ניתוק, מה הקשר ביני לבין לאהוב, לאהוב אותה, להיות קרובה אליה. בכל מקרה, יהיה מעניין להתחיל לשאול מה קורה לי שם כשאני מרגישה את המרחק, שהיא מתחילה להיעלם, להתרחק, למה זה מאיים עלי ככ. באופן אישי וספציפי אלי.

מתי לוותר זאת אופציה 

האם אפשר לוותר על החיים היום

החרדה שלי לא נורמלית

כל דבר כולל להרים טישו שנפל על הרצפה משתק אותי

אבל הנה אני בדרך לדואר והחלטתי לקנות לעצמי ספר לרומם את רוחי

איבדתי כל קשר למשהו גדול ממני 

אין סדקים בכותלי המוח ואין אור ולא אוויר

אני לא מצליחה לצאת מכאן

הבתזוג שלי שלחה לי צילום מסך מחברה שלה שהייתה בחתונה אתמול, היא כתבה שאני מדהימה ושגם הבן זוג שלה הסכים שיש לי great vibe. הדבר הקטן הזה מאישה זרה שהיא חברה של הבתזוג שלי כל כך נגע בי.

הייתה לי פגישת הנחיה טובה עם המורה שלי עכשיו. היא אמרה לי בגדול תפסיקי להלחיץ את עצמך וללחוץ על עצמך להתאים לתבניות ותנסי לראות מה יקרה אם תתני לעצמך להיות הכי מי שאת, אם תתני לעצמך לגדול למקסימום של הממדים שלך. ושיש לי כבר הרבה דברים שהם אמת בעבודה שלי ושיש לי צרות של עשירים. למצוא את ההנאה שלי, איפה שההנאה שלי מהדבר שם החשמל, שם העבודה. וזה נכון, זה נכון, אני יודעת שהיא צודקת. זה גם הרגיע אותי קצת. זה פשוט מלחיץ לראות את כולם עושים סביבי מופעים מסוג מסוים ואז פתאום לעשות משהו מאד אחר. היא אמרה, ככה נוצרת אמנות חדשה, את לא רוצה לעשות משהו שכולם כבר עשו. וזה קטע, כי אני מחפשת את הדבר הזה שאני עושה, מחפשת לראות אותו, ואני לא מוצאת כמוהו, אני רוצה לצרוך אותו ולקבח השראה אבל אני לא מוצאת כמוהו. והנה איכשהו בלי ללמוד מוסיקה או קול יצא לי עבודה קולית מוזיקלית. אמרתי לה שעכשיו החשק שלי הוא ללמוד תאוריה של מוזיקה, והיא אמרה נכון את באמת תמיד צריכה ללמוד את הדבר מההתחלה התחלה שלו ולצמוח לאט לאט ואז יום אחד אולי תגיעי להוליווד. זה היה מצחיק. מצחיק שהיא יודעת את זה עלי. זה נכון, גם הבתזוג שלי ככה, נראה לי זה הקונטרול פריקיות, אנחנו צריכות לדעת דבר על בוריו כדי להיות במקום שיכול להיראות ולצאת לעולם. 

זה היה יפה שהיא אמרה שלקחתי על עצמי משימה שמתאימה למידותיי. לראשונה אני מתמודדת עם במה וחלל שמאכלסים אותו עוד אנשים, והיא אמרה שאני יודעת את המידות שלי. יש בזה צניעות. זה יפה. הפחד שלי הוא שאני מוותרת לעצמי, והיא אמרה שזו לא השפה, שאני צריכה להיות איפה שיש חשמל, ולעשות את מה שהעבודה מבקשת. שהיא יודעת שאני אצליח להתמודד עכשיו עם כיאוגרפייה של הגוף אבל נראה שהעניין שלי לא שם. זה נכון. העניין שלי הוא בקולות ובטקסטים. אז היא אמרה - תעשו את העבודה בחושך, תלכי הלוך ושוב בחלל ותגידי הבשר האישה הבשר האישה הבשר האישה. זה ייצור גוף, זה ייצור צורות בחלל. האמת, מרגש אותי לראות דברים שהעסיקו אותי כל כך הרבה בשנתיים האחרונות ולא ידעתי איך להביא לידי ביטוי בעולם הגשמי, פתאום מתגלמים בחומרים שלי. הוירבציות, הקולות, החללים הריקים.

מה אני רוצה לומר. רועש לי בראש מאד. בשבועות האחרונים הכל עושה לי חרדה ובא לי להרוג את עצמי כל הזמן ואני כל הזמן שונאת את עצמי ואז את השאר. בטח קשה להיות בזוגיות איתי, ובטח שהמחשבה הזאת לא מועילה לאף אחד. הכנסתי את עצמי לכל כך הרבה חרדה סביב העבודה הזאת שאני כבר לא בטוחה איפה ההנאה שלי. אבל מדי פעם היא עולה, נניח לשבת מול אבלטון, להקליט את עצמי עושה טקסטים ולשחק איתם. אולי באמת יש משהו טוב בזה שלא יראו אותי, אני כל כך רוצה שיביטו בי מאז שהתחילה המלחמה. אל תסתכלו עלי, אבל אפשר להקשיב לקול שלי, יש לו משהו חשוב יותר לומר. התחלתי עכשיו ספר של נזירה נוצרית, תרזה מאבילה נדמה לי, הטירה הפנימית. אני מתגעגעת לרוחניות בחיים שלי, אין לי בכלל. העבודה הזאת די רוחנית בשבילי. אני אומרת עליה כל מיני דברים ואז אני תוהה אם בכלל מרגישים אותם. אבל אני יודעת שכן, שאנשים אמרו. יש לי צורך שיעברו איתי דבר דבר ויגידו לי ממה הם מתרגשים. מה מרגש פה, שמישהו יסביר לי. כמו הצורך שלי שיגידו לי עלי דברים טובים, תראו לי איפה הם, שאדע, שאביט, שאאמין. לראות זה להאמין. אז מה זה לשמוע?

אני תוהה אם בעצם

שוב ושוב אני כועסת שאת לא מה שאני רוצה שתהיי

ואז את נפגעת ששוב ושוב את לא מספיקה

במקום פשוט להכיר בזה שאת פשוט לא מה שאני רוצה שתהיי

ואני לא יודעת איך לצאת מהלופ הזה

להמשיך להלחם, לקבל ולהתפשר, או לעזוב? אלה האפשרויות?

עונת הייחום מגיעה

אני לא יכולה להרגיש לא רצויה ולא נחשקת 90 אחוז מהזמן, ואז פעם באלף שנה שמתעורר לך החשק להביע משהו מיני כלפיי ואני אמורה להתייצב. זה סוגר אותי. להרגיש שרק אני יוזמת ומביעה רצון לקרבה, וזה רק גורם לך להתרחק ממני. אבל ברגע שאני משחררת את יכולה להתקרב אלי. זה מרגיש כמו משחק דפוק. כאילו את צריכה שאני לא אביע שום עניין כדי שיתעורר לך העניין בי. את מתעלמת מההודעות שלי אבל אז מתעורר לך אז את כותבת לי, ועוד אומרת שאני דופקת לך ברקס כשאני כותבת לך שאני לא שם. אני לפחות אומרת לך שאני לא שם. איזה ברקס דפקתי? אני שעות הבעתי כלפייך אהבה ומגע אוהב ואמרתי לך כמה את נראית טוב. טוב על מה אני כותבת בכלל, בשביל מה זה. אין לי בכלל מה לכעוס עליה. זה פשוט תחושות קשות. שאני מרגישה שהיא לא יוזמת בכלל סקס ואנחנו לא שוכבות אם אני לא יוזמת, ואז היא כותבת לי שהיא מתגעגעת ללשכב איתי ושהיא מבייצת ורוצה לקפוץ עלי. איפה היית? זה סוגר אותי ברמות, להרגיש אותה שהיא לא רוצה ואז פתאום משום מקום היא רוצה. זה לא יציב לי ולא בטוח לי. מעדיפה לא כלום.

ואני חרמנית כל הזמן, כל הזמן בא לי לשכב, ובא לי לשכב איתה. והנה עונת הייחום מגיעה והטמפרטורות עולות ואני מתחילה להסתכל מסביב, מתחילה לרצות לזיין אחרות, במיוחד כשהיא לא עונה לי על הצורך. לא מכרבלת אותי מספיק, לא מזיינת אותי מספיק, לא אוהבת אותי חזק מספיק. אני צריכה יותר. אני רוצה לפלרטט ואני רוצה לזיין ואני רוצה שיזיינו אותי ואני רוצה להרגיש נחשקת. ואני רוצה יחסי שליטה. ואין לי.

אני יודעת להחזיק עד שמגיע הקש ואני לא יכולה יותר להחזיק.

איך אני אבוא אלייך בטענות? מה אני אגיד? למה את לא רוצה להיות קרובה אלי כמו שאני רוצה אלייך?

זה לא טענות, אין קשר לטענות, זה פשוט מבאס אותי

ואין לי מה להגיד לה, אני אגיד לה את זה והיא תגיד שהיא לא מבינה, שהיינו צמודות היום

אבל היינו צמודות כשאני שמה עליה יד, כשאני מנשקת אותה, כשאני מסתכלת עליה ומחייכת

כשאני מפסיקה אנחנו לא קרובות

כמה אפשר להסתכל עלייך ולחייך כשאני רואה שזה גורם לך להרגיש לא בנוח

אז כשהיא אמרה שהיא רוצה לחזור הביתה ולא לבוא אלי לסופש זה היה הקש, לא היה לי כוח יותר לתחזק לבד את הקרבה

וזה תמיד בא אחרי שאנחנו בימים קרובים וזה תמיד בא כשאני חולה

תמיד כשאני חולה פתאום היא רחוקה

אז זה לא מזיז אותי כמו פעמים קודמות אבל זה מזיז, זה מבאס וזה מעייף

ואני מנסה להגיד לעצמי שזה לא שאני רוצה יותר מדי, אני לא יותר מדי, אני לא רוצה יותר מדי

זה כל כך מעייף להרגיש ככה, שאני רוצה יותר קרוב ממנה

אני יודעת שהיא לא פחות אוהבת אותי או פחות רוצה אותי

היא פשוט לא רוצה את אותה הקרבה

לפחות אני יכולה לומר כמה אני שמחה להיות חזרה בבית שלי בעיר שלי ושלא נסעתי אליה, כי הייתי יכולה לתעדף את הביחד על פני להיות לבד, ובסוף הסופש הייתי נהיית ממורמרת על זה שבקושי ביליתי בבית שלי בזמן האחרון ולהתחיל שבוע עם הלשון בחוץ

בקושי יש לי סופשים בבית, אני עובדת בחצי מהם במרכז והולכת להורים, ואיכשהו תמיד יש משהו בעוד סופ"ש, אז אני פה רק איזה פעם בחודש

זה כל כך אחר להיות פה במרחב שלי, אני כל כך לא רגילה לזה, כל כך לא רגילה לדבר הזה של יש לי בית שלי ואני יכולה לטפח אותו והוא יכול לגרום לי להרגיש טוב

אבל הנה, אחרי המון שאני לא פה אני מרגישה כמה זה טוב להיות כאן

החרדות שלי רועשות הלילה ואני חולה

בא לי להפסיק להרגיש ככה, להפסיק לפנטז על למות כשקשה, שיפסיק להיות קשה

בא לי להפסיק את הטיפול, אני כל כך הרבה זמן, וברור שיש טוב, אבל אני צריכה להרגיש טוב יותר

אני לא יכולה יותר עם זה, אני צריכה להרגיש טוב יותר