אני יודעת להחזיק עד שמגיע הקש ואני לא יכולה יותר להחזיק.
איך אני אבוא אלייך בטענות? מה אני אגיד? למה את לא רוצה להיות קרובה אלי כמו שאני רוצה אלייך?
זה לא טענות, אין קשר לטענות, זה פשוט מבאס אותי
ואין לי מה להגיד לה, אני אגיד לה את זה והיא תגיד שהיא לא מבינה, שהיינו צמודות היום
אבל היינו צמודות כשאני שמה עליה יד, כשאני מנשקת אותה, כשאני מסתכלת עליה ומחייכת
כשאני מפסיקה אנחנו לא קרובות
כמה אפשר להסתכל עלייך ולחייך כשאני רואה שזה גורם לך להרגיש לא בנוח
אז כשהיא אמרה שהיא רוצה לחזור הביתה ולא לבוא אלי לסופש זה היה הקש, לא היה לי כוח יותר לתחזק לבד את הקרבה
וזה תמיד בא אחרי שאנחנו בימים קרובים וזה תמיד בא כשאני חולה
תמיד כשאני חולה פתאום היא רחוקה
אז זה לא מזיז אותי כמו פעמים קודמות אבל זה מזיז, זה מבאס וזה מעייף
ואני מנסה להגיד לעצמי שזה לא שאני רוצה יותר מדי, אני לא יותר מדי, אני לא רוצה יותר מדי
זה כל כך מעייף להרגיש ככה, שאני רוצה יותר קרוב ממנה
אני יודעת שהיא לא פחות אוהבת אותי או פחות רוצה אותי
היא פשוט לא רוצה את אותה הקרבה
לפחות אני יכולה לומר כמה אני שמחה להיות חזרה בבית שלי בעיר שלי ושלא נסעתי אליה, כי הייתי יכולה לתעדף את הביחד על פני להיות לבד, ובסוף הסופש הייתי נהיית ממורמרת על זה שבקושי ביליתי בבית שלי בזמן האחרון ולהתחיל שבוע עם הלשון בחוץ
בקושי יש לי סופשים בבית, אני עובדת בחצי מהם במרכז והולכת להורים, ואיכשהו תמיד יש משהו בעוד סופ"ש, אז אני פה רק איזה פעם בחודש
זה כל כך אחר להיות פה במרחב שלי, אני כל כך לא רגילה לזה, כל כך לא רגילה לדבר הזה של יש לי בית שלי ואני יכולה לטפח אותו והוא יכול לגרום לי להרגיש טוב
אבל הנה, אחרי המון שאני לא פה אני מרגישה כמה זה טוב להיות כאן