שדה פרחים

על הרגעים של אהבה שמפוצצת לי את הלב אני לא כותבת

למה אני לא כותבת?

לא יודעת

אבל הנה אני כותבת

שכולם דפוקים, והבעיה שלי היא המודעות העמוקה לכמה שאני דפוקה, ולכל האופנים בהם אני דפוקה, נוסף על מודעות עמוקה לכמה אני עיוורת לדפיקויות נוספות שאני עדיין לא מודעת אליה, ואולי לעולם לא אהיה. ואני לא יודעת מאיפה נכנס האור. אין לי מקום לראות אור ויופי בי.

התחושה היא שקשרים קרובים הם רק הזדמנות נוספת לעורר את השנאה העצמית שלי. לא שחסר ממנה כשאני לבד. אם אני כנה, כנראה שיש ממנה יותר כשאני לבד. אבל זה פוגע אחרת כשזה מול אדם קרוב.

אולי אני עם האדם הלא נכון. אני, אני האדם הלא נכון.

התעוררתי ב3 ומאז ישנתי אולי עוד חצי שעה, עכשיו אני מחכה בשמש לאוטובוס שני שיקח אותי לעבודה. כשהבתזוג שלי מרחמת על עצמה זה נראה לי מגוחך כי אני מרגישה שחסרה שם המודעות העצמית לכמה שהיא נשמעת מגוחכת ודרמטית. אני תוהה אם המודעות הזאת עוברת במילים שלי.

חלומות על קוק, על מכורים להרואין שאני לא מצליחה להציל, על תינוק שמת לי בין הידיים ואני מתעוררת מחרחרת ובוכה, חלומות על האקסית שלי מהתיכון, אני מאוכזבת ממנה, היא מאוכזבת ממני, כולנו מאוכזבות, האקסית שבגדתי בה ואף פעם לא סיפרתי לה, נשים שאני רוצה לכתוב להן אבל אני כבר לא עושה את זה, גבר שאני רוצה לכתוב לו, להסניף אנשים שמעשנים על ידי, להקיא מהבחורה הכי נרקיסיסטית מנשקת את הבחור הכי קריפ דוחה בטח אנס על הלחי, הפסיכולוגית שלי מזכירה את הסכין בחלומות שלא חלמתי שנים, שהסכין ביד שלי, שכחתי שזה חלק מהחלום, שכחתי שהחלומות הם שאני עושה דברים קשים מקרוב ואז בורחת, מתה מפחד שיתפסו אותי, שכחתי מהחלומות האלה. אין חלומות על סקס, כבר הרבה זמן, ואם כן תמיד יש שם אשמה, או בושה, אין חלומות של שמחה. הבתזוג שלי שאומרת - אני לא יודעת להיות עצובה ואת לא יודעת להיות שמחה, אולי אנחנו נועדנו לכישלון, ואני אומרת תפסיקי להגיד שאני לא יודעת להיות שמחה, והיא אומרת אל תפקדי עלי פקודות, וזה בכלל מה שאת אמרת. אז מה. לי מותר להגיד. המילים שלי רואות אותי, המילים שלך רואות אותך. רחמים עצמיים, אין לי מה לצחוק עלייך, אני רצה מרתון ברחמים עצמיים. ריקנות. תחליף טבק שעשוי מתבלינים שהכנו בטקס לקבל את החורף, לא שמתי כוונה לפני שהדלקתי. שיחת טלפון שמעמיקה את הפער, את הבור, את הריק. אוטוקורט מנסה לתקן לי בור לבורא, אולי צריך להקשיב לו. שפתיים יבשות. הכל דרמטי, הכל קשה, אני הבת של אמא שלי, ואני הבת של אבא שלי שבז ולועג. הפסיכולוגית אמרה: את לא אמא שלך, את לא אמא שלך, את לא אמא שלך. ואת גם לא אבא שלך. בזמן האחרון בא לי אבא. ההיעדר שלו שקט יותר. חלומות אפורים. לא חשבתי על החלום עם התינוק מאז שהוא קרה, לא דיברתי עליו מאז, רק הערתי אותה בוכה לפנות בוקר והתחבקתי עליה. בגוף שלי עדיין המראה של התינוק שלי בתוך כף היד שלי הולך ומסגיל, ואני היסטרית, ואמא שלי צופה בטלוויזיה בסלון ולא עושה כלום, כמו בחלום שהרגתי בטעות את אחותי הקטנה ושמתי אותה במגירה, ואמא שלי לא זזה גם כשהשוטרים היו מתחת לבית. ובחלום ההוא אני יולדת את התינוק שלי על הספה ויוצא לי גם חרא ואמא שלי אומרת לאחי לנגב והוא מנגב וזה מוזר, ואז התינוק שלי מסגיל בתוך כף יד ימין, ואני צועקת מה לעשות, ומתקשרת בטלפון קווי ישן ושואלת מה לעשות, ואמא שלי לא עושה כלום, ועוברות 24 שעות בזמן הזה שהתינוק שלי בתוך כף יד ימין הולך ומסגיל וגוסס ומת, ואמא שלי על הספה צופה בטלוויזיה ולא זזה, לא משנה כמה אני צועקת היא לא זזה, והתינוק מת, ואני בוכה. ואני מתעוררת מחרחורי הבכי שלי ומעירה את הבתזוג שלי ונכנסת מתחת לזרוע שלה והיא נבהלת ומחבקת אותי והולכת להשתין וחוזרת לחבק. ולא דיברנו על זה שוב מילה. ריק לי עכשיו. ואין לי עם מי לדבר.

נראה לי שמדובר בריקנות פוסט כמה שבועות סופר אינטנסיביים, שנגמר בשיא של הימים האחרונים ואז ההגשה אתמול.

נראה לי שזו הריקנות.

והבתזוג שלי כבר שבורה שבוע השם יודע למה, ולי לא היה רגע דל של זמן או אנרגיה לתת לה, והיום לה אין רגע דל וגם הספקתי להיעלב ממנה ממה שאני נעלבת תמיד, הכישרון האלמותי שלה לגרום לי להרגיש לא שייכת ולא רצויה. אז היא לא יכולה לספק שום נחמה ברגע הזה.

ככה גברים נשברים? הרחמים העצמיים שלה כל כך דרמטיים ומגוחכים. את לא באמת חושבת ככה, נכון? או שהיא פשוט מבטאת את המקומות שלרוב לא אומרים בקול, כמו הפחד שהיא תמות לבד נטושה בתחנת האוטובוס הזאת ושאף אחד לא בא אליה. מתעלמת לגמרי מהעובדה שאני הייתי באה לא מיליון ולא שני מיליון פעמים, הייתי הופכת עולמות כדי להגיע אליה אם היא הייתה צריכה אותי, וכבר עשיתי את זה כדי להתייצב לידה. אבל היא לבד בעולם והיא תמות לבד. זה מה שקורה כשאת מדחיקה את הרגשות הקשים שלך כל כך הרבה זמן? בסוף זה מתפוצץ והעולם הוא מקום אפל וחשוך ואת בבור?

לא יודעת, אני לא באמת שופטת אותה. אני בבור בלי שדברים מתפוצצים כל שני וחמישי. זה פשוט נשמע קצת מצחיק מהצד. או עצוב? אני חושבת על אבא שלי והאחים שלו ואיך הם נשברו בקטע דפוק כשאבא שלהם נפטר שנה שעברה. יללות כאב בפיץ׳ גבוה שהשם ישמור. להגיד שאני לא מגיעה לזה גם בלי שמישהו מת לי? אי אפשר להגיד את זה. אבל אולי לא ברמה הזאת. ואני תכלס גם לא מגיעה כל שני וחמישי לרמת הייאוש שהיא נמצאת בה עכשיו.

היא אמרה לי שהיא כתבה מסמך מפורט שמכיל 8 סעיפים שמובילים אחד לשני. היא לא חושפת בפניי את הצד הזה הרבה אבל אני מאוהבת בעובדה שהיא עשתה את זה. אני לא באמת יודעת מה עבר עליה בשבוע האחרון, כי לא הייתי שם, לא יכולתי להיות שם. ואני לא רוצה להרגיש על זה אשמה או רע. לאן הלכתי בכלל?

בא לי סיגריה. אולי אני אגלגל את התחליף טבק. כבר ימים אני מפנטזת על סלט, ויש לי את כל הירקות, ויותר מזה, יש לי מלא דברים לבשל, ואין לי כוחות. אני צריכה להיסגר על בגד לחתונה לעוד שבוע, ואין לי כוחות. אני צריכה לארוז תיק עם בגדים לעד אחרי יום העצמאות ואין לי כוחות. צריכה לעשות מיליון כלים ואין לי כוחות. צריכה לפנות את המיטה מכל החרא שלי וגם קצת את הרצפה כי השותפה ביקשה לישון שם בשישי ו

אין

לי

כוחות.

שזה הגיוני, כי השבוע הזה היה קשה בטירוף. ואני צריכה לקום מחר ב.. מתי אני צריכה לקום? 6? כדי להספיק לעבודה. אולי אני אדחה את כל החרא שאני צריכה לעשות למחר בבוקר. השבוע הזה היה מתיש מדי. בא לי לקחת כדור שינה ולהתפגר במיטה.

זה הרגע שאני מתחילה להצטרך תשומת לב וסיגריה

ליטוף ופטמה

האם לגלגל את התחליף טבק המכושף או לא

אולי לאכול את מה שנשאר מהשניצל של אתמול

רק בא לי תשומת לב ממנה 

שאין טעם להתגעגע

ושלא כדאי להיות פגיעה

זה היה יפה, הילדון המתוק שדיבר איתי היום, על איך הוא הרגיש את הכאב בעבודה שלי, את המאבק לקרבה. ושאני נאבקת ומתפללת לקרבה בשבילי, אבל לא רק בשבילי, גם בשביל אחרים. זה היה יפה.

אבל ככה זה מרגיש עכשיו

ככה זה מרגיש תקופה

האישור לפחדים העמוקים

שעדיף לא לסמוך

עדיף לא לחשוף

עדיף להישאר רחוקה

אני עייפה מלהיאבק ועדיין לא מפסיקה

מעניין מה היה קורה אם היא הייתה קוראת את הבלוג שלי

מעניין מה יקרה לי אם אני אחזור אחורה ואקרא את עצמי

כי היא סיפרה לי על הלוז העמוס שלה להיום והוסיפה שהיא הולכת בסוף לחבר לראות אירוויזיון

ואז חציתי את הכביש וראיתי על המדרכה תותי עץ ראשונים לעונה על הרצפה והתחלתי לבכות

אני יודעת שהיא לא עושה לי בכוונה, משאירה אותי בחוץ, במיוחד עכשיו כשעוברים עליה כל השיט, ואולי גם היא לא רוצה לראות אותי וזה בסדר, ואולי היא פשוט חשבה שאני בעומס אז לא הייתי באה (למרות שעכשיו היא שאלה אותי איפה אני היום ולמה אני לא עונה, אז אובייסלי היא לא יודעת כמה עמוסה אני)

אבל פעם אחר פעם זה לוחץ לי כל הכפתורים של להרגיש לא חלק, כל פעם שהיא לא מזמינה אותי לאירועים האלה עם החברים שלה, ואז אחר כך מספרת לי שאנשים שאלו למה היא לא הביאה אותי. הפעם היא בטח לא תספר לי כי אמרתי לה על זה משהו פעם אחרונה.

אני רואה את מה שהפסיכולוגית שלי אמרה שאני עושה, שכשהיא עושה משהו שעבורי כל כך הפוך פונדמנטלית ממה זה אומר להיות בזוגיות, כמו להזמין אותי למפגשים אירוויזיון של חברים שלה, או לארוחת שישי, העלבון וחוסר ההבנה כל כך עמוקים שאני פשוט ישר מתרצת בשבילה תירוצים. אולי היא לא רוצה לראות אותי, ברור שזה בסדר, מותר לה.

לא יודעת. לא מרגיש שיש לזה מקום עכשיו לפני שעשינו מקום לרגשות שלה מכל השבוע הזה. אבל זה סגר אותי ועכשיו זה גם מייצר אצלי כעס. היא בעצב כל כך תהומי השבוע שהיא לא מסוגלת לנגן בגיטרה בגלל שהיא הבינה ש*אני* לא בטוב בזוגיות הזאת. והנה המקום המופעל הכועס. מרגיש שעדיף שאני אהיה עצובה, אני פחות מאיימת, עדיף להיות סגורה ועצובה ולהתמודד לבד. אבל אני לא רוצה לסגור את הלב שלי בפניה, אני רוצה להשאיר אותו פתוח. אולי אפשר לעת עתה פשוט להיות עם עצמי.

ישנתי 9 שעות ועדיין התעוררתי מחוסלת. שום ניסיון לשגרת בוקר לא תהיה פה, אין לי כוחות לזוז.

התחלתי לצפות אתמול בסרטון מההגשה, לא סיימתי בגלל ששליח הוולט עם השניצל הגיע. שיט אני נזכרת שרציתי להכין לי אוכל היום בבוקר אבל מה ביני לבין להכין משהו עכשיו. בכל אופן, פעם ראשונה שאני צופה כל כך מהר במשהו שעשיתי. לרוב לוקח לי חודשים רבים. אולי זה קשור לעובדה שיש משהו שמרגיש קצת רחוק ממני. לשם שינוי זה לא רק אני בגופי עם המילים שלי, בגוף ראשון שמדבר אותי ואת הבפנוכו הכי אישי וחשוף שלי. זה עדיין אישי, זה עדיין חשוף, זה עדיין נוגע לי בפנוכו, אבל עכשיו יש עוד דברים. יש עוד שתיים איתי שמדברות איתי. ויש חשיבות אסתטית גדולה יותר מבדרך כלל, שבאה לידי ביטוי במשחק הסונורי. הדבר הזה מרגש אותי ברמות, המשחק עם הקולות, כשזה עובד זה כל כך מרגש. אני מסתכלת אחורה לכל מיני יצירות ורגעים שנגעו בי ואמרתי- כזה, כזה אני רוצה לעשות, והם כל כך קשורים בזה, בסנכרוניות, בדיוק, במרחב, בקול. נראה לי שזו מהות העבודה בשבילי. המילים, הקול, השמיעה, המרחב. והבשר? מה עם הבשר? הוא החלק השלישי בשילוש הקדוש שלי. תפסתי את אחת המורות בסוף היום כדי לדבר איתה. דיברתי על הקושי שלי בזה שהעבודה הזאת מדברת על נשיות, על נשים. אני לא רוצה את זה, כי זאת לא עבודה שמדברת על נשים, זאת עבודה בתוך עולם שיש בו רק נשים. כשאני פוגשת את החברות הקוויריות שלי להשתכשך עירומות בירדן, רק כשמביטים בנו מהחוץ רואים שיש פה קבוצה של נשים שנראות שונה, ושאין כאן גברים. אנחנו לא יוצאות דופן בשביל עצמנו. והמורה אמרה, ואתן לא מתלבשות בירדן כמו שהתלבשתן במופע. נכון, זה נכון. היא אמרה שגם פתאום הבאתי את האהבה בין נשים וזה היה מפתיע, ואולי הייתי זמן רב מדי בתול הקוויריות ששכחתי. האמת, לא שכחתי. אני פשוט מסרבת להכניס את זה לתוך האמנות שלי, את ההפתעה מלא הטרו. העולם שלי הוא קווירי ואם אתם נכנסים לעולם שלי אתם תסתגלו. מאיפה פתאום הכעס הגיע, אני לא יודעת. אולי זה גם דבר, שבעצם אף פעם לא הבאתי את הקוויריות הנשית באופן מדובר. ברור שאני מביאה את זה בגוף שלי, זה טמוע בי, למרות שבקיץ האחרון איזה חמוד בפסטיבל בפורטוגל הופתע כשאמרתי שאני לסבית, אמר שהוא לא חשב על זה. אולי זה לא תמיד ברור לכולם כמו שאני חושבת, למרות שהתרגלתי כבר כל כך הרבה שנים שמזהים שאני לסבית, שאני לא מתעכבת על זה. מעניין העיסוק הזה עכשיו. אולי זה באמת קשור לזה שזאת פעם ראשונה שאני מביאה לבמה כל כך גדולה את הקוויריות שלי במילים, ואת האהבה הקווירית, ואומרת - אני מחפשת אישה שתרצה להתחתן איתי. מעניין מה הקטע הזה עשה למאמי כשהיא שמעה אותו אתמול בוידיאו. אני יודעת שהיה לה קשה כל ההגשה, בתוך הקונטקסט של התחושות שלה בימים האחרונים, תחושות קשות מאד. בכל מקרה. אין לי מושג איפה התחלתי ולאן תכננתי להגיע והאמבטיה מחכה לי. נראה לי שרציתי להגיד משהו על זה שקולות וגופים ברפטטיביות וסנכרון מרגשים אותי, וריגשו כנראה תמיד, ואין מה לדבר על מילים כמה שהן מרגשות אותי, כשהן חצובות מתוך הבשר והלב שלי, וזה מרגש להביט בי מהצד ולראות שאני מייצרת בעולם דברים כאלה יפים.

יש גם משהו נעים בזה שהיום אני הולכת לעזור לחברות בעבודות שלהן מאחורי הקלעים. יש בזה משהו שמרגיש נכון, התחלופה הזאת של האנרגיה, התשעני עלי אני אשען עלייך, שהוא לא פשוט לי כלל וכלל, אבל הופך ונהיה טבעי יותר.

שעולה לי השתן לראש

נראה לי שזה בסדר לרגע

סתם, כאילו, מה זה עולה השתן לראש

רגע לנחות בתוך מה שעשיתי

המון אנשים אמרו לי שהיה מדהים והתרגשו וגאים בי

מישהו אמר שזה היה הדבר הכי טוב שלי שהוא ראה, שזה קטע, בגלל שלא הרגשתי שאני עושה משהו מיוחד כל כך

אולי זה גם קשור לעובדה שבקושי הבאתי טקסטים שלי ללימודים

ואולי גם משהו קרה, משהו קרה איתם שלא קרה עדיין

וגם לא הרגשתי שאני סובלת, ונראה  לי שזה מרכיב מהותי באמנות שאני עושה ומרגישה שהיא טובה, שאני סובלת למענה

ואנשים תפסו אותי במסדרון והחמיאו

אבל הסיבה היחידה שהמחשבה הזאת עלתה לי לראש, היא כי מאמי אמרה -

Your writing is incredible 

והיא חכמה ומוכשרת וטובה ואם היא אומרת זה מה שמזיז לי את הלב

לפני רבע שעה סיימתי להכין הכל למחר. מהבוקר הייתי בריכוז והחזקה והם כמובן לא נגמרו. ב7 בערב התחלתי לאבד את זה וליילל ברחבי הבניין כמו טינה מ Bob's Burgers. ההגשה מחר באזור 11, מרגיש שיש מיליון דברים שצריכים לקרות לפני. אבל עשיתי את הרשימה הכי מסודרת שעשיתי בחיי, הכנתי את כל כל מה שצריך והיה אפשר להכין לפני, וניסיתי להעביר כמה שיותר אחריות הלאה מחר. לכל אחת יש רשימה של דברים שהיא צריכה להביא ולעשות בהקמה. מקווה שנספיק לעשות ראן לפני כי בעצם עשינו רק ראן אחד עד עכשיו, ולא בתצורה הנוכחית של ההעמדות והפעולות והתאורה.

המוקד הוא הטקסטים, ואני תוהה אם הם יצליחו לעבור. אם הקסם יצליח לעבור. איכשהו בטעות נראה שיש מופע, אבל מדובר בסקיצה של דבר מה. הייתי כל כך עסוקה בטכני בימים האחרונים שאני כבר שוכחת את המהות. מה המהות? לא יודעת. אבל כשאני עומדת מול קהל משהו קורה, כשאני עומדת מול קהל עם המילים שלי משהו קורה. שוב ושוב יש לזה עדויות. הפעם אני עולה על במה בצורה מאד שונה משעשיתי עד כה בלימודים, ללימודים אני כמעט ולא מביאה את הטקסטים שלי. והפעם יש גם תלבושות ותאורה, ויותר מהכל - עוד שתי אנשות מתוקות שיגידו איתי את המילים שלי. למה הן שם? אני הייתי צריכה אותן, או המילים? לא ברור. נראה לי שכולנו.

עד עכשיו עשינו יפה, כל מי שהשמעתי לה אמרה והתרגשה. האמת שגם אנשות מעטות שראו אמרו שיפה. כמה קמאי הצורך שיראו מה שעשית ויגידו שיפה. ברגע הזה הולך לעזאזל העובדה שאני סטודנטית ואני כאן ללמוד את עצמי ואת היוצרת שאני. קשה לזכור את זה כשיש 60 עיניים עלייך. כל מה שאני רוצה זה שיגידו לי וואו אחרי שאני יורדת, שיביטו בי בעיניים המהופנטות. המבט המהופנט הזה ממכר. הכוח להפנט אנשים הוא ממכר.

אי אפשר לגשת עכשיו ללמה אני עושה משהו מזה. אני עושה אותו וזהו זה. האם הקסם יקרה או לא, אין לדעת עד הרגע שנופיע, ובכל מקרה נלמד מהרגע הזה הרבה. אני אלמד ממנו.

הדלקתי לי דוד לאמבטיה בבוקר, אני אלך עכשיו לאכול. יש שקט מסוים אחרי שסיימתי לסדר הכל למחר. יהיה טוב.