שדה פרחים

שכולם דפוקים, והבעיה שלי היא המודעות העמוקה לכמה שאני דפוקה, ולכל האופנים בהם אני דפוקה, נוסף על מודעות עמוקה לכמה אני עיוורת לדפיקויות נוספות שאני עדיין לא מודעת אליה, ואולי לעולם לא אהיה. ואני לא יודעת מאיפה נכנס האור. אין לי מקום לראות אור ויופי בי.

התחושה היא שקשרים קרובים הם רק הזדמנות נוספת לעורר את השנאה העצמית שלי. לא שחסר ממנה כשאני לבד. אם אני כנה, כנראה שיש ממנה יותר כשאני לבד. אבל זה פוגע אחרת כשזה מול אדם קרוב.

אולי אני עם האדם הלא נכון. אני, אני האדם הלא נכון.

התעוררתי ב3 ומאז ישנתי אולי עוד חצי שעה, עכשיו אני מחכה בשמש לאוטובוס שני שיקח אותי לעבודה. כשהבתזוג שלי מרחמת על עצמה זה נראה לי מגוחך כי אני מרגישה שחסרה שם המודעות העצמית לכמה שהיא נשמעת מגוחכת ודרמטית. אני תוהה אם המודעות הזאת עוברת במילים שלי.