שדה פרחים

חלומות על קוק, על מכורים להרואין שאני לא מצליחה להציל, על תינוק שמת לי בין הידיים ואני מתעוררת מחרחרת ובוכה, חלומות על האקסית שלי מהתיכון, אני מאוכזבת ממנה, היא מאוכזבת ממני, כולנו מאוכזבות, האקסית שבגדתי בה ואף פעם לא סיפרתי לה, נשים שאני רוצה לכתוב להן אבל אני כבר לא עושה את זה, גבר שאני רוצה לכתוב לו, להסניף אנשים שמעשנים על ידי, להקיא מהבחורה הכי נרקיסיסטית מנשקת את הבחור הכי קריפ דוחה בטח אנס על הלחי, הפסיכולוגית שלי מזכירה את הסכין בחלומות שלא חלמתי שנים, שהסכין ביד שלי, שכחתי שזה חלק מהחלום, שכחתי שהחלומות הם שאני עושה דברים קשים מקרוב ואז בורחת, מתה מפחד שיתפסו אותי, שכחתי מהחלומות האלה. אין חלומות על סקס, כבר הרבה זמן, ואם כן תמיד יש שם אשמה, או בושה, אין חלומות של שמחה. הבתזוג שלי שאומרת - אני לא יודעת להיות עצובה ואת לא יודעת להיות שמחה, אולי אנחנו נועדנו לכישלון, ואני אומרת תפסיקי להגיד שאני לא יודעת להיות שמחה, והיא אומרת אל תפקדי עלי פקודות, וזה בכלל מה שאת אמרת. אז מה. לי מותר להגיד. המילים שלי רואות אותי, המילים שלך רואות אותך. רחמים עצמיים, אין לי מה לצחוק עלייך, אני רצה מרתון ברחמים עצמיים. ריקנות. תחליף טבק שעשוי מתבלינים שהכנו בטקס לקבל את החורף, לא שמתי כוונה לפני שהדלקתי. שיחת טלפון שמעמיקה את הפער, את הבור, את הריק. אוטוקורט מנסה לתקן לי בור לבורא, אולי צריך להקשיב לו. שפתיים יבשות. הכל דרמטי, הכל קשה, אני הבת של אמא שלי, ואני הבת של אבא שלי שבז ולועג. הפסיכולוגית אמרה: את לא אמא שלך, את לא אמא שלך, את לא אמא שלך. ואת גם לא אבא שלך. בזמן האחרון בא לי אבא. ההיעדר שלו שקט יותר. חלומות אפורים. לא חשבתי על החלום עם התינוק מאז שהוא קרה, לא דיברתי עליו מאז, רק הערתי אותה בוכה לפנות בוקר והתחבקתי עליה. בגוף שלי עדיין המראה של התינוק שלי בתוך כף היד שלי הולך ומסגיל, ואני היסטרית, ואמא שלי צופה בטלוויזיה בסלון ולא עושה כלום, כמו בחלום שהרגתי בטעות את אחותי הקטנה ושמתי אותה במגירה, ואמא שלי לא זזה גם כשהשוטרים היו מתחת לבית. ובחלום ההוא אני יולדת את התינוק שלי על הספה ויוצא לי גם חרא ואמא שלי אומרת לאחי לנגב והוא מנגב וזה מוזר, ואז התינוק שלי מסגיל בתוך כף יד ימין, ואני צועקת מה לעשות, ומתקשרת בטלפון קווי ישן ושואלת מה לעשות, ואמא שלי לא עושה כלום, ועוברות 24 שעות בזמן הזה שהתינוק שלי בתוך כף יד ימין הולך ומסגיל וגוסס ומת, ואמא שלי על הספה צופה בטלוויזיה ולא זזה, לא משנה כמה אני צועקת היא לא זזה, והתינוק מת, ואני בוכה. ואני מתעוררת מחרחורי הבכי שלי ומעירה את הבתזוג שלי ונכנסת מתחת לזרוע שלה והיא נבהלת ומחבקת אותי והולכת להשתין וחוזרת לחבק. ולא דיברנו על זה שוב מילה. ריק לי עכשיו. ואין לי עם מי לדבר.