כי היא סיפרה לי על הלוז העמוס שלה להיום והוסיפה שהיא הולכת בסוף לחבר לראות אירוויזיון
ואז חציתי את הכביש וראיתי על המדרכה תותי עץ ראשונים לעונה על הרצפה והתחלתי לבכות
אני יודעת שהיא לא עושה לי בכוונה, משאירה אותי בחוץ, במיוחד עכשיו כשעוברים עליה כל השיט, ואולי גם היא לא רוצה לראות אותי וזה בסדר, ואולי היא פשוט חשבה שאני בעומס אז לא הייתי באה (למרות שעכשיו היא שאלה אותי איפה אני היום ולמה אני לא עונה, אז אובייסלי היא לא יודעת כמה עמוסה אני)
אבל פעם אחר פעם זה לוחץ לי כל הכפתורים של להרגיש לא חלק, כל פעם שהיא לא מזמינה אותי לאירועים האלה עם החברים שלה, ואז אחר כך מספרת לי שאנשים שאלו למה היא לא הביאה אותי. הפעם היא בטח לא תספר לי כי אמרתי לה על זה משהו פעם אחרונה.
אני רואה את מה שהפסיכולוגית שלי אמרה שאני עושה, שכשהיא עושה משהו שעבורי כל כך הפוך פונדמנטלית ממה זה אומר להיות בזוגיות, כמו להזמין אותי למפגשים אירוויזיון של חברים שלה, או לארוחת שישי, העלבון וחוסר ההבנה כל כך עמוקים שאני פשוט ישר מתרצת בשבילה תירוצים. אולי היא לא רוצה לראות אותי, ברור שזה בסדר, מותר לה.
לא יודעת. לא מרגיש שיש לזה מקום עכשיו לפני שעשינו מקום לרגשות שלה מכל השבוע הזה. אבל זה סגר אותי ועכשיו זה גם מייצר אצלי כעס. היא בעצב כל כך תהומי השבוע שהיא לא מסוגלת לנגן בגיטרה בגלל שהיא הבינה ש*אני* לא בטוב בזוגיות הזאת. והנה המקום המופעל הכועס. מרגיש שעדיף שאני אהיה עצובה, אני פחות מאיימת, עדיף להיות סגורה ועצובה ולהתמודד לבד. אבל אני לא רוצה לסגור את הלב שלי בפניה, אני רוצה להשאיר אותו פתוח. אולי אפשר לעת עתה פשוט להיות עם עצמי.
