שדה פרחים

בתל אביב

שניסית להרחיק אותי והצלחת

וזה לא הוגן שאמרת שנטשתי אותך, אחרי שנטשת אותי שמונים מיליון פעמים

ועדיין זה עצוב לי כי אני יודעת כמה לבד את מרגישה בעולם, ועצוב לי שאת מרגישה שנטשתי אותך כשהיית צריכה את התמיכה הרגשית שלי, ונטשתי אותך בליל הסדר. אבל זה לא הוגן, לא אמרת לי בשום שלב שאת צריכה את התמיכה הרגשית שלי, או שאת בונה עלי לליל הסדר. לא יכול להיות שכל האחריות לראות את הצרכים והרגשות בקשר הזה תהיה בידיים שלי.

התקשרתי לחברה ובכיתי לה בטלפון

נרגעתי קצת

ישבתי עם הבנאדם שמבין הכי טוב בתאורה כאן והוא לימד אותי דברים על המחשב

בסוף אני אהיה טכנאית תאורה 

שמתי אותה בארכיון כי אני לא יכולה להתמודד עם העובדה שהיא שוב קבעה תוכניות ולא חשבה להזמין אותי

שוב ושוב היא עושה פעולות שנראות כאילו היא פשוט לא יודעת מה זה אומר להיות בזוגיות, ואולי היא לא רוצה את הדברים האלה שמבחינתי מאד בסיסיים

לא טוב לי יותר החומה הזאת שהפכתי להיות אבל אני לא יודעת מה אני אמורה לעשות

אם אני מנסה להגיד לה מה אני מרגישה היא לא שומעת ואני מאבדת את זה

ואני לא רוצה יותר להיות זאת שבאה אליה רגשית, לא רוצה

לא יודעת אבל מתי ניפגש, או מתי נדבר על משהו

הסופש אני עובדת והולכת להיות אצל ההורים ואלה דברים עם פוטנציאל טרגור חזק

לא יודעת איך לצאת מהמקום הזה

מאז כיתה ב

חרדה מדי כנראה

מרגישה שאני נכנסת תחת הקטגוריה של אובססיבי הכלוב

בכל מקרה

דיברנו עכשיו קצר בוידיאו וראיתי שהיא במצוקה, היא לא יכלה לבקש כלום, היא לא ידעה בכלל מה היא רוצה

אני הייתי קרה, עניינית

בסוף אמרתי לה שאם היא מבינה מה היא צריכה אז שתבקש ממני

היא עצרה קצת ואמרה, אולי את יכולה להיות נחמדה אלי

שאלתי אם היא מרגישה שאני לא נחמדה עכשיו, היא אמרה שכן

אני לא יודעת מה אני חושבת על זה. להיות קרה זה להיות לא נחמדה? בכל אופן מה שעלה לי זה שאני צריכה להגן על עצמי עכשיו, להיות חמה אלייך, להיפתח אלייך, לא יביא לי דברים טובים. להוריד בפנייך את המגננות שלי לא מביא לי דברים טובים.

ועדיין

אני מרגישה רע

אני לא רוצה שהיא תסבול

אני יודעת שהיא לא בטוב עכשיו

מצד שני אולי אני צריכה לשחרר אחריות

אם היא צריכה ממני משהו שתבוא לבקש אותו

אני לא יכולה יותר לנסות לנחש מה היא צריכה

באתי להגיד משהו על שישי בערב והכל כבר מתבלבל לי

הכל מתבלבל לי

אני לא יודעת איך להחזיק את כל הדברים ביחד

את לשמור על עצמי וגם ולא לנסות לדאוג לה על חשבוני

זה כן התחיל להרגיש נקמני

אבל אני באמת לא מרגישה אליה חום ולא רוצה לתת לה לעורר בי חום

נשבר לי

נשבר לי ברמות

(אני יודעת שעדיין יש שם אהבה וחיים ואמפתיה מתחת, ואני לא יודעת איך לעשות הגיון בתחושות האלה. פשוט הותשתי. בא לי שמישהו ימחק את הקיום שלה מהחיים שלי לאיזה שבועיים שאוכל להיות לי קצת שקט. רק רוצה מנוחה מכל הדבר הזה. אני תוהה כמה מזה בכל זאת כדי שתשים לב ושזה יפעיל אותה ותחזור אלי. תכלס, בא לי פשוט שתהיה נורמלית. שתרצה להיות חלק מזוג בצורה נורמלית. שתחשוב עלי כאילו, רחמנא לצלן, היא בזוגיות איתי. כאילו אני לא איזה אדם זר שבמקרה היא רוצה להתחתן איתו, לא שזה ברור מה זה אומר)

כשכל הכפתורים שלי מופעלים 

התחלתי לשתף את השותפה שלי שהיא גם חברה יקרה ללבי במה שאני עושה ללימודים. היום גם הזמנתי אותה לבדוק איתי דברים בחזרה, יחד עם עוד חמודה משנה א', והגענו לכל מיני גילויים ממש טובים. הן שתיהן ממש עזרו והביאו מחשבות ורעיונות וזה היה מהמם ומיוחד לי מאד, אני לא רגילה להכניס אנשים לעבודה שלי ולבקש מאנשים עזרה. משק אוטרקי פול פאוור. אבל קצת פחות.

השותפה אמרה לי בדרך הביתה שהיא חושבת שהולך להיות לי מופע מדהים. שהטקסטים מאד מיוחדים והכל מאד מפעיל. אחרי שהשמעתי להן דברים לפני כמה ימים, השותפה השנייה הלכה לחדר ובכתה. מאוהבת בלגרום לאנשים לבכות.

דברים מרגשים ממש.

מה מצחיק? אני ישר חושבת - איזה יופי, משהו להתעסק בו שהוא לא הבתזוג שלי. שכמובן שזה להתעסק בה גם.

למה

אני

בכלל 

מנסה

לרצות

ממנה 

משהו

הלוואי שמישהו היה אומר לי מה לעשות

אני מרגישה חסרת אונים 

שמישהו יגיד לי מה לעשות

מתחת להכל יש פשוט כאב עצום

אני מרגישה שתכף אני אתחיל לבכות ולא אפסיק

לשקוע לתוך מקום של לא להצטרך

נזכרתי בימים האחרונים באחרי הפרידה מא', שלא הרגשתי כלום במשך חצי שנה. שנתיים של קשר עם האהבה הכי גדולה בחיים שלי, ונפרדנו ולא הרגשתי שום דבר. ואז עברה חצי שנה ונהרות הבכי נפתחו וחודש לא הפסקתי לבכות. מנגנון הניתוק שלי הוא אחד הכי חזקים שאני מכירה. בת הזוג שלי היא היחידה ששכללה אותו יותר ממני.

אני מסתכלת עליה והיא אדם זר. אני מרגישה את האדם שאני אוהבת מנסה להגיח בין הסדקים, ואני דוחפת לו את הראש חזרה. עכשיו את צריכה להיות אדם זר, אני לא יכולה להרגיש אלייך מתיקות עכשיו.

מזכיר לי שבתור ילדה כדי להגן על עצמי הרגשתי שהיו לי שתי אמהות, אחת מפלצת, ואחת אמא שלי.

אמרתי לה עכשיו בוידיאו שאף פעם לא הייתי ככה באף קשר שלי. אף פעם לא כעסתי ככה. היחסים שלנו הביאו אותי למצב שאני מרגישה כמו מפלצת צרכים שדורשת ודורשת ושואבת. סיפרתי לה על המונח הזדהות השלכתית, שהיא הופכת אותי לאמא הכועסת הביקורתית המענישה שלה ואני לוקחת את התפקיד. התעייפתי. ניתקנו בלי להגיע לשום פתרון, אמרנו לילה טוב. האינסטינקט שלי הוא לשלוח לה הודעה, לנסות להרגיע את החרדה שמתחילה לעלות. אני לא רוצה להצטרך ממנה כלום. הבעיה שהיא יותר טובה בזה ממני. עכשיו זה נהיה קרב של מי תשבר קודם? אני לא רוצה את זה. אני פשוט רוצה להפסיק להיות בחרדה כל הזמן, להפסיק להרגיש כל הזמן שהצרכים שלי הם עול עליה, להפסיק לפחד כל הזמן שהיא תיעלם, להפסיק להרגיש שהיא לא לוקחת אותי בחשבון, שאני בזוגיות עם עצמי לבד. התעייפתי מזה.

היא אמרה שאני לא רואה את כל הדרכים שהיא כן שם. הפסיכולוגית שלי אמרה על זה משהו. לא זוכרת מה. חבל שהיא לא יכולה להיות איתי שם בריבים.

אני צריכה ללכת לישון, אני כל כך מוצפת ומותשת. לא בא לי להושיט לה יד. אני יודעת שהיא לא תצא משם לבד, שהיא לא תושיט לי יד אף פעם. אם זה היה תלוי בה זה היה זהו זה, אין לה את היכולת להתקרב כשמתרחקים ממנה. זה מה שאני עושה? מתרחקת כדי לראות אם תתקרב? ברובד מסוים זה נשמע הגיוני. אבל בסוף מה שאני רוצה שהיא תהיה אדם אחר. אדם שיכול להישען על אנשים, שיכול לבקש, שיכול שמבקשים ממנו. היה רגע ששאלתי אותה למה היא רוצה להיות בזוגיות איתי, והיא אמרה מה, צריך להצטרך בנאדם בשביל להיות איתו בזוגיות? אי אפשר פשוט לאהוב אותו וליהנות מחברתו? אני לא יודעת אם היא אמרה את זה פשוט כי היא הייתה מטורגרת רצח. אבל זה הצחיק אותי, כי לפני כמה חודשים כשכתבתי לעצמי מה אני רוצה מזוגיות, אחד הדברים הראשונים שכתבתי היה לדעת שהבת זוג שלי תהיה שם אם אצטרך אותה, שאוכל להישען עליה, ולהיות שם בשבילה, שהיא תוכל להישען עלי.

זה באמת מרגיש כאילו הדרך היחידה שהיא תוכל להיות איתי בשלום ולהביא את עצמה זה אם אני לא אצטרך ממנה שום דבר. כאילו הדרך היחידה שלה לתת לי משהו זה אם אני לא אצטרך ממנה שום דבר. אני לא רוצה לשפוט את זה, אני חושבת שזאת באמת המציאות, וזאת מציאות נורא עצובה, בשבילה יותר מהכל. אבל גם בשבילי זה קשה ברמות. נראה שאני פאקינג אוהבת אותה אה. או פשוט אוהבת לסבול.