שדה פרחים

סך הכל זה מעניין

להתבונן בדברים שקורים לי בימים האחרונים

האמת, בשבוע וחצי האחרון

קראתי עכשיו פוסטים של מישהי על הצורך שלה שישתמשו בה, על הצורך שלא יסופק, על הצורך, על הרעב

ונזכרתי שאחרי הסופש שעבר בצימר פתאום הרגשתי נירא קרובה אליה, נורא אוהבת, וזה אפשר לי לפנטז שוב על בדסמ, להרגיש את הצורך. היא השתינה עלי לעזאזל ואז ערסלה אותי ושמה לי פטמה בפה.

ואז הפעולות האלה, הברקסים שהיא שמה לביחד, המקומות שכל כך טריוויאלי מבחינתי לתמוך בבת זוג שלך, והיא לא שם. בחמישי כשנתפס לי הגב, וכל אחת הייתה בדרכה לקמפינג, וביקשתי שתעזור לי לסחוב את הדברים מהאוטו כשאגיע, והיא הגיעה לפניי וכתבה לי שהיא מכבה את הטלפון וישר כיבתה אותו. ראיתי את ההודעה שתי דק אחרי שהיא שלחה והיא כבר הייתה וי אחד. שלחתי לה, אולי תחכי לי שאגיע? אבל היא כבר לא ראתה. זה היה חץ ללב. וכשהגעתי אמרתי לה ישר שזה ביאס אותי, והיא אמרה, הייתה לי תחושה שתכעסי עלי, אפילו חשבתי לפתוח שוב את הטלפון לראות אם זה בסדר. יעני אם מותר לה. היא לא יודעת מה מותר ומה אסור לה, היא מחפשת את הרשות שלי, ומחכה שאני אכעס עליה. זה פשוט לא רואה בכלל את העובדה שבאתי אחרי יום שלם של כאבים, וביקשתי ממנה עזרה, והיא התנדפה. עזבו את העובדה שבאתי לקמפינג תפוסה וחצי חולה רק בשביל להיות איתה שם, זה עניין שלי ושל הבחירות שלי.

לא יודעת. לא יודעת מה אני מרגישה. אני נעה בין כעס עצב ניתוק תסכול. שברירים של חמלה כלפיה. אני מותשת פשוט פאקינג מותשת. מפקפקת באמירה שלי שאני רוצה בית כשאני נמצאת בקשר שגורם לי להרגיש ככה.

העניין הוא שאני באמת פשוט לא יודעת מה אני אמורה לעשות. אני מרגישה חסרת שליטה בסיטואציה הזאת. אין לי איך להצדיק אותה יותר, ואני לא יודעת לאיזו תגובה לצפות ממנה. אין לי דרך לשלוט בתגובה שלה, או להרגיע אותה, זה נטו אני באה עם התחושות שלי שהן קשות, תחושות קשות שאני מרגישה בעקבות האינטראקציה איתה. אין לי איך לרכך לה את זה. וזה מה שגורם לי להרגיש חוסר שליטה, ואולי בגלל זה הניתוק. זה לא בטוח להביא את התחושות האלה, של נעלבתי, של נפגעתי, למדתי בילדות ובחיים בקשרים בוגרים שאין מי שיקשיב לזה. אבל אולי היא כן תקשיב. אני מרגישה שאם היא לא תראה ולא תשמע אותי זה יהיה הרסני למערכת הרגשית שלי, והרסני למערכת הזוגית. בגלל זה אני מנסה לחשוב איך אני יכולה לתווך את התחושות שלי בצורה כזאת שתרכך, איזו מניפולציה אני יכולה לעשות לה כדי לא להצטרך להגיד פגעת בי, את לא רואה אותי ופגעת בי. זה בלתי נסבל להצטרך להיות בפוזיציה הפגיעה הזאת של לחשוף את הרגשות האלה. בלתי נסבל. כנראה בגלל זה הניתוק.

אעעעעעעעע

קבענו לדבר היום בערב. חזרתי הביתה לפני שעה ואני צריכה עכשיו לנקות את הדירה ואז נדבר. כל כך לא בא לי כל כך לא בא לי אלוהים ישמור. אולי משהו יתרכך בי כשאראה את הפנים שלה. אני מרגישה שהתחושות שלי לא פרופורציונליות למציאות שקורית. כמות הפעמים שאני מרגישה שאני משתגעת ומאבדת שפיות בקשר הזה.

באמת אסור אי פעם שהיא תקרא את הבלוג שלי. באמת נהיה לי מביך כל מה שאני כותבת פה. זה נראה לי כמו מסמך של אישה משוגעת. חרדתית ואובססיבית. לא מצליחה לצאת מהראש של עצמה. תקועה בתוכו. זה מביך. אבל אולי זה המשמעות של להרגיש כל כך הרבה, זה מציף, זה חשוף, זה פתטי. זה בלתי נסבל, זה מעורר רחמים. טוב הלו אולי כדאי להפסיק עם המילים הקשות אלי. רוך. רוך, או משהו.

להיות איתי איפה שאני נמצאת עכשיו? בניתוק, בעצב, בכעס, בקושי, בפחד ובאימה, בפחד מפגיעות, ברצון לברוח. אני איתי. בכאב בטן מכל הגבינה. אני איתי

אני חושבת שחלק גדול מהסיפור שלי הוא הרמת חומות, רצון שמישהו יראה ויושיט יד מעבר אליהן, ויוציא אותי משם. או ישהה איתי שם.

והסיפור עכשיו הוא שאני באמת התעייפתי. באמת אין לי כוח. אין לי כוח למצוא מילים להסביר לה את מה שאני מרגישה. אין לי כוח לנסות לקרב אותה. אני אפילו לא מרימה חומות כדי שתפרוץ אותן עכשיו, אני ליטרלי התעייפתי.

אבל היא כתבה לי שהיא מרגישה שמשהו לא בסדר ומה קורה, ואם אני רוצה לדבר היא פה, ושזה עושה לה חרדה. אמרתי לה שאני צריכה זמן. שזה נכון. אבל אני גם פשוט עייפה. עייפה מלהיות השוטר הרע סלש האמא הסובייטית שלה. עייפה מלנסות לקרב אותה אלי. עייפה מלהרגיש לבד בזוגיות הזאת ואז להצטרך להסביר לה איך היא מתנהגת כמו אדם רווק. עייפה.

אבל עכשיו כשהיא שמה לב ושאלה, האינסטינקט שבי הוא לנסות להאחז בזה. רגע, אולי אני כן צריכה יד מלטפת, או גילוי של חום, חיבוק. לא שאני אקבל משום מזה פיזית, אני לא יודעת בכלל מתי אני אראה אותה פעם הבאה, ואני התעייפתי מלעשות מאמצים לעשות שניפגש. אבל עדיין. זה גורם לי להתרכך וגורם לי לרצות לגשת אליה, לנסות להישען. למרות שאני לא יודעת אם יש על מי להישען שם. אני עצובה ועייפה.

אבל אני לא יודעת איך שלא הכל יהיה ביחס אליה

אני כל הזמן בדפוס החרדתי

גם אם אני מנסה לתפוס מרחק ולהיות בשלי או וואטאבר

אני עדיין בודקת מתי היא הייתה מחוברת ואם היא שלחה הודעה וכל החרא

אני עדיין חושבת עליה כל הזמן ועל הדבר הזה ככה והדבר ההוא ככה

והכל הכל הכל ביחס אליה

ולא בקטע טוב

ביקרתי לאחרונה בפנטזיות על שליטה וחשבתי, אני רוצה מישהי להיות אובססיבית עליה, שתמלא את כל המוח שלי, ושיהיה שם נעים, שארגיש שהיא איתי, שהיא מחזיקה גם, שאני לא לבד שם. שתיתן לי לשים את כל תשומת הלב שלי עליה ולא תנטוש אותי.

למרות שאולי אם היא הייתה שם איתי אני הייתי זו שבורחת. אולי אני פשוט לא מסוגלת לדפוס בטוח. אני כל כך עייפה מהמחשבות של עצמי. אני כל כך מותשת. בא לי שמישהי תהיה איתי שם, תגיד לי שבסדר. שהכל בסדר. אני צריכה להיות האדם הזה שיהיה איתי. התעייפתי כל כך.

אני מוכנה לברייק טרו, לקפיצת המדרגה שתקרה. שאבין שאני לא רוצה יותר את הסבל הזה, את מעגלי האימה, הלופים האינסופיים. אני לא רוצה יותר לקחת חלק בזה. אני לא רוצה יותר להיות בזה בראש שלי ולהיות בזה בקשרים שלי. אני רוצה ומוכן ליציבות, לבית אמיתי, לביחד אמיתי. מוכנה לסמוך על אנשים, מוכנה לתת להם להתקרב אלי, מוכנה להתקרב. מוכנה לפתוח את הלב ולעשות בית אמיתי. לא רוצה יותר את המשחקים האינסופיים, לא רוצה יותר את ההלוך ושוב האלה.

אבל אז אני לא יודעת מה לעשות. כי האינסטינקט שלי עכשיו הוא לרצות את קרבתה. אולי זה לא אינסטינקט אלא פשוט אני רוצה את קרבתה עכשיו, זה מה שאני רוצה. ויש את הקול שרוצה להדוף את זה. ואני כבר לא יודעת למי להקשיב, על מה לסמוך.

פגישה עם הפסיכולוגית שהפעילה בי הכל

יצאתי כועסת עצובה מתוסכלת ממנה

ועכשיו אני עצבנית

אין לי מושג מה אני מרגישה אפילו או מה אני רוצה, אין לי שמץ של מושג

הפסיכולוגית אמרה שנשמע שכל פעם שאני מבטאת איזה צורך או רצון ממנה, באופן לא מודע היא שמה לו ברקס ישר. כל פעם שיש משהו שקשור להיותנו זוג, היא שמה שם ברקס.

אמרתי לה שאני חומת בטון עכשיו וזה נעים לי. שאני לא רוצה יותר להצטרך שום דבר ממנה, לא רוצה לבקש ממנה כלום, לא רוצה כלום.

הפסיכולוגית העלתה שאלה שאני גם חשבתי עליה לאחרונה, והיא - למה היא רוצה להיות בת הזוג שלי? למה היא רוצה להיות איתי בזוגיות? כי אנחנו יכולות שיהיו לנו את השיחות המפוצצות שלנו, יכולות להיפגש מדי פעם, יכולות אפילו לעשות את הסקס המעיף והעמוק שלנו. אבל למה זוגיות? מה היא רוצה מהביחד הזה?

חלמתי עליה בלילה איזה 3 חלומות שונים שאני כועסת עליה, באחד מהם עשיתי טונות של קוק ועברתי בין מסיבות וגררתי אותה איתי והיא לא הייתה מרוצה. אני חושבת שהמוח שלי עשה החלפה בינינו בחלום. אמרתי לפסיכולוגית שנמאס לי להיות אמא שלה, אלוהים כמה שנמאס לי. שהיא כל הזמן מצפה שאני אכעס עליה. יותר מאכעס, היא כל הזמן מצפה שאני אעניש אותה. ואז היא כל הזמן עושה דברים שברור שיבאסו או יעצבנו כל בנאדם שפוי בדעתו. ואני מרגישה שיש לי ציפיות מוגזמות ממנה, ושאני רק דורשת ממנה, כאילו נהייתה איזו דינמיקה כזאת שהפכתי למפלצת של צרכים, כאילו אני היחידה כאן שיש לה איזשהו צורך ואני רק צריכה עוד ועוד ועוד ממנה. והיא לא צריכה ממני כלום, היא רק עובר אורח תמים שרוצה לחיות את חייו בשקט.

היום אני מרגישה שהיא הוציאה אותי מדעתי. הפסיכולוגית אמרה שאני כל הזמן נשאבת לתוך הדפוס הזה, כל הזמן הכל ביחס אליה. שאני צריכה כמה שיותר לחזור אלי, לשאול מה אני רוצה, ואז לבקש אותו, או לעשות אותו, או לשחרר. אבל כל הזמן לחזור אלי.

ואני מרגישה כאלה חומות מולה. את חומת סין הרמתי. כתבתי לה עכשיו שהיה לי יום פאקינג ארוך והיא כתבה לי תנוחי מאמי שלי, וזה ריכך בי משהו, או עמד לרכך בי משהו, ואני הודפת. אני בולמת. לא רוצה להתרכך אליה. לא רוצה לרצות ממנה. לא רוצה שתיתן לי כלום. רוצה משק אוטרקי, אני יודעת להיות משק אוטרקי. זה לא שבא לי להיות חמות בטון עכשיו, אבל אני לא יודעת מה לעשות. עכשיו פתאום עצוב לי, פתאום אני מתגעגעת אליה, פתאום בא לי לדבר איתה. לא יודעת מה יש לי להגיד לה בכלל. סתם בא לי לדבר. אני עצובה לפתע.

הפסיכולוגית אמרה שלא סתם אני כאן ומתעקשת, שאם לא היה כאן פוטנציאל לדברים שאני מחפשת מזמן לא הייתי שם. הבית שאני מחפשת. שיש דברים יפים ועמוקים וטובים בקשר שלנו. והשאלה מה פוטנציאל השינוי והצמיחה, הספקטרום האפשרי, או משהו כזה. אין לי כוח להמשיך לחפור באנליזה, יש עוד דברים שהיא אמרה שאני יכולה לנסות לסחוט מהמוח שלי אבל אין לי כוח. אין לי כוח גם להדוף כל כך, זה יותר מדי אנרגיות.

מעניין איך מלהיות ממש עצבנית פתאום נהייתי עצובה תוך כדי הכתיבה, ואני קצת פחות מחזיקה והודפת. 

אולי אני צריכה לנשום ולסמוך על זה שהדברים יתגלו ויקרו גם בלי שאלחץ עליהם.

אני עוצרת את עצמי מלהזדקק, להצטרך

להצטרך לא מרגיש בטוח עכשיו

רוב הזמן הוא לא מרגיש בטוח

נעלתי את עצמי מפנייך

ומפני רוב הדברים

מצב שהמוח שלי לא יכול לעבוד יותר מרוב בלאגן ומחשבות סותרות

אני לא יודעת מה אני מרגישה בכלל ובטח לא מה אני צריכה

הגעתי למצב שאני מרגישה כמו מפלצת של צרכים ואני רק דורשת ממנה עוד ועוד ועוד ולא נותנת לה כלום. לא יודעת אפילו מה אני נותנת לה עכשיו. בעצם מלא תחושות שלא סיפרתי לה עליהן שהולכות ומצטברות, החל משבוע שעבר שהיא אמרה שהיא לא רוצה לבוא לסדנה, ודברים שהולכים ונגררים ומצטברים, משני הצדדים. היא רוצה לקבוע לטיסה להורים שלה לארה"ב, פתאום זה נהיה משהו שאני לא ממש רוצה לדבר עליו. חברה שלה הזמינה אותה לבוא לעבוד אצלה עם עוד חברה, היא עכשיו שם ויצאה לקנות להם אוכל ויין לארוחת ערב. יש בי אפס פרגון וזה רק מפעיל אותי. נמאס לי להיות האדם הזה. גם נמאס לי לכתוב על זה פה, אני כותבת על זה פה כי אין לי מקום אחר לכתוב את זה או להתלונן על זה ככ הרבה. אני מבינה שהרבה ממה שקורה הוא בראש שלי, שהיא לא באמת מרגישה כל מיני תחושות שאני חושבת שהיא מרגישה, אבל זה לא משנה, כי ככה היא גורמת לי להרגיש. לא יודעת. אין לי כוח. אין לי כוח לזה שהיא לא תעשה שום צעד של לנסות להתקרב אלי, ואם אני ארצה אני אצטרך להתקרב. המחשבה שעכשיו צצה כל פעם בעקבות הדברים האלה הקשים זה שהיא מתאימה בתור זוגיות משנית. פחות לחץ, פחות מחויבות, פחות רצונות וציפיות ממנה.

עשיתי שנצ ואני מרגישה קצת יותר טוב, אני אראה סדרה לנסות לפנות את הראש ואז אנסה לעבוד על דברים ללימודים. הכל מלחיץ אותי, אינטראקציה עם שותפות, לדבר עם אנשים מהבצפר על חזרות. בא לי להיסגר בחדר שלי ושאף אחד לא ידבר איתי אף פעם. צריכה לעשות נשימות אומשו? אולי

התחושה שחיים איתה יהיו חיים עם הרבה בדידות

אני חולה בפעם המיליון. רוצה לרחם על עצמי ושיכינו לי אוכל וילטפו אותי. בכל אופן מדובר במעבדת מחקר מאד מעניינת. להיות בזוגיות עם אדם שלא יכול לבקש שום דבר מאף אחד, ומצפה שאף אחד לא יבקש ממנו שום דבר. כמה זה בלתי נסבל, כמה התחושה האינהרנטית בי שאני צריכה יותר מדי מועצמת מלהיות עם אדם שלא יכול לבקש ממני כלום. כמה אני מרגישה שכל בקשה הכי קטנה או צורך הכי קטן ממנה הוא עול. תחושה שאני צריכה לחכות שתבוא אלי, שתיתן לי כשהיא רוצה. זה לא מספיק. לא מספיק לי.

בסוף יש דברים שהם תחושה, אפשר לפרק ולנתח התרחשויות והתנהגויות אבל בסוף יש דברים שהם תחושה, איך שאדם גורם לך להרגיש. אבל הנה אני מנסה לנתח. בשישי ביקשתי שתהיה איתי ואספר לה על הסדנה, התיישבנו, הייתי קצת בלחץ, אמרתי שאני צריכה רגע לקרוא את הדפים שלי, היא ישר קפצה ואמרה אולי אני אלך לנגן על גיטרה בינתיים. על פניו סיטואציה סבבה, בפועל היא הלחיצה אותי ולא הצלחתי לקרוא, מה שהתווסף לתחושה שיש לי בזמן האחרון שמה שאני עושה לא מעניין אותה, ועדיין לא חלקתי איתה אותה. אמרתי לה שתלך כי אני לא מצליחה להתרכז כשהיא יושבת לידי חסרת סבלנות. חברה עברה ליד וסיפרתי לה בסוף, עברתי חלק חלק, והיא הייתה ממש תומכת והרימה לי. זה לא ממש הוייבים שאני מקבלת ממנה, של הרמות ופרגונים. יכאב לה אם אני אגיד לה את זה. אני חושבת ששוב ושוב אני מגלה את המקומות שאנחנו לא מתאימות בהם. אולי אני לא צריכה לבוא אליה לתמיכה, אני צריכה מקורות אחרים.

מהבוקר אני מרגישה אותה מרוחקת. התעוררה להודעות ממני על טילים מאיראן שהקפיצו אותי למקלט ב2 בלילה ולא היו לה ממש דברים אמפתיים להגיד. כבר ידעתי שמשהו off. אמרתי לה עכשיו שאני מרגישה אותה מרוחקת וזה מפעיל בי את הדפוס החרדתי, וגם שנהייתה לי איזו מחשבה שאין לה כוח אלי כשאני חולה. היא נעלבה וזה הקפיץ אותה. מה שגורם לי ישר לחפש בראש רגעים שהיא תמכה בי בחולי בסופש ורגעים שמצדיקים את התחושה שלי. הרגע שהיא באה אלי ואמרה מסכנה שלי את לא מרגישה טוב, אחרי שכבר שעות לא הרגשתי טוב. ואז כל ליטוף או יד שהיא שמה עלי גרמה לי להרגיש כמה אני צמאה למגע ואמפתיה.

אנחנו נכנסות ללופ כזה של היא מתרחקת אני מתרחקת. כנראה שאני הייתי הראשונה שהתרחקה אגב. עוד לפני הסופש, כשהיא אמרה שאולי היא לא תבוא לסדנה, ואז היו דברים שהצטרפו לזה. הדבר הראשון שחשבתי עליו בלילה זה אם היא בסדר ואיך נהיה ביחד עכשיו כשאנחנו גרות רחוק. היא לא דיברה על זה לרגע. אני יודעת שזה בגלל שהיא עכשיו לא מווסתת כמו שהיא נוהגת לומר. בא לי שפשוט לא יהיה לי אכפת. אני כל כך לא אוהבת את איך שהזוגיות הזאת נראית. אני לא אוהבת את הצדדים שהיא מוציאה ממני. אני לא אוהבת את האדם הזה שאני בתוכה. מצמצמת אותי כל כך הרבה מהזמן לגוש חרדות ותחושות קטנות ומרירות. אני לא יודעת איך להפסיק להיות האדם הזה. 

לפחות לא היו אזעקות איפה שמאמי 

ישר אני חושבת מה נעשה מחר ואיך נגיע אחת לשנייה אבל גם איך נבלה כל כך הרבה זמן יחד עכשיו אם נצטרך לול

יותר הגיוני שתבוא לכאן נראה לי תל אביב יותר מלחיצה

וגם פה יש יותר ספייס אני חושבת

למרות שהיא לא תחייה בלי הספייס שלה יותר מכמה ימים

ואני לא רוצה לבוא להיות בתל אביב דוגרי

טוב נראה נראה נראה

עכשיו לישון

אין לי מה לומר חוץ מתלונות, כל מה שיש לי לומר זה רק תלונות, ועצב, וגעגוע. רוצה לומר שנמאס לי מעצמי, מהתלונות, גם זו תלונה. לומר שכל מה שיש לי לומר זה רק תלונות משחרר אותי עכשיו לפתע, ופתאום בראש קפצו כל מיני רגעים יפים וחמודים מהסופש הזה. כמו מה? כל מיני. היו הרבה רגעים אוהבים. עכשיו בא לי לחזור לתלונות. אני חולה וכואב לי הגרון. בא לי שיבטלו את הלימודים מחר. אבל ממש לא בא לי שתתחיל מלחמה עם איראן. רק התחלתי ליצור שוב לראשונה מאז המלחמה, פתאום בא לי שוב לעשות משהו יצירתי, אני לא רוצה שיקטעו אותו ושוב רק לאכול חרדות כל היום. מה עוד אני רוצה להתלונן. הייתי חולה כל היום והיינו בקמפינג והיא לא ניסתה להקל עלי. חשבתי שהיא הביאה לשתינו משהו לשבת עליו והיא הביאה רק לעצמה. אולי זה היה העיקר. גם אתמול לפני שהעברתי את הסדנה היא בעיקר הלחיצה אותי כשרציתי לספר לה מה אני הולכת לעשות אז אמרתי לה ללכת ואז ביקשתי שלא תבוא אם היא לא רוצה להיות שם. חברה עברה באזור וסיפרתי לה מה אני הולכת לעשות והיא התעניינה והרימה לי כמו שהייתי צריכה. גם היום כל פעם שהיא ראתה אותי היא עשתה לי פרצוף של איזה מסכני אני שאני ככה לא מרגישה טוב וזה כל מה שהייתי צריכה. למה הבת זוג שלי לא יכלה לעשות את זה? כי אנשים צריכים לדאוג לעצמם והיא דואגת לעצמה בתוך העולם שלה. אני לא אוהבת את האופן שבו היא אוהבת הרבה מהזמן. אבל זה גם הסיפור שלי, כל הזמן לחשוב על הדרך יציאה. זה גם מעייף. טוב אני רק בהתלוננויות עכשיו ולא בשום דבר אחר. אני לא מסופקת ומוטרדת. יש לי פנטזיה שנהיה בזוגיות משנית. רוצה להוריד ממנה ציפיות ולהוריד את הצורך שלי בה. להוריד ממנה צרכים. זה יוסיף לי שמחה בחיים אני חושבת. וזה בטח ישבור לה את הלב. כנראה בסוף הלב שלה ישבר ושלי ישבר. אם היא הייתה יודעת שחשבתי את זה היא הייתה כועסת. מחשבה יוצרת מציאות היא אומרת. נראה שיבטלו מחר לימודים, מקווה שכן. לילה טוב. תלונות טובות