שדה פרחים

ויתרתי על ללכת לשיעור בבוקר כי נתפס לי הגב רע ולא ארזתי ונשארו לי דברים לעשות לפני שאוספות אותי. עכשיו גם הייתי צריכה לבקש טובות מכמה אנשים בגלל הגב, החמורה שבהן היא לבקש מבחורה שאני לא מכירה שתעבור דרכי ותיקח ברכב שלה עוד מזרון ושקש בשבילי כי אין מקום בטרמפ שלי ואני פוחדת מהקמפינג על האדמה עם הגב.

להיות בקושי פיזי ולהצטרך לבקש עזרה מכניס אותי לכזה מצב של חוסר אונים. מאמי אמרה שלבקש עזרה זה בדיוק מה שהופך אותי ללא חסרת אונים, נועדנו להסתמך על אנשים אחרים. זה קשה לי בטירוף, אני יודעת להסתמך על עצמי, כל מה שאני יודעת זה שאם אני צריכה יש לי אותי ואת הרגליים שלי ואת שאר הגוף ולא משנה מה קורה אני אסתדר. תופסת את עצמי והולכת, ורצה, ומה שזה לא יהיה. עכשיו אני שוכבת על מזרון יוגה ובוכה כי הייתי צריכה לבקש שאנשים יעזרו לי. איזה דפוק. 

עדיין לא ארזתי והכל בבלגן אצלי בחדר ובכלל לא עשיתי כביסה ואין לי תחתונים. מקווה שאהיה בעיקר עירומה. הכל בלגן אצלי תמיד. אני תמיד מרחמת על עצמי ככה? או שפשוט עכשיו זה חמור יותר כי כואב לי. אוףףףףף

ליטרלי נוסעת לשלושה ימים עם חברות. טוב זה מורכב אבל. וגם באמת כואב לי. צריכה שיגידו לי שיהיה בסדר.

תוהה אם תוכלי להכיל את מימדי הצורך שלי

עומקי הצורך

אם אי פעם ארשה לעצמי להרגיש אותם 

אם את האישה להרגיש אותם איתה 

מעניין אם את אי פעם תרגישי את מימדי הצורך שלך 

לפעמים זה מרגיש שאם תרגישי את תתמוטטי ולא תצליחי לקום מזה

בגלל זה סימנתי בחוברת העבודה שאני חושבת שאת חלשה רגשית

כי אני מתורגלת יותר בלהיות בתהומות ולהמשיך לקום ולחיות

אבל מה זה אומר אם את מתורגלת יותר בגבהים ואני צריכה לחשוב על החטופים כל פעם שטוב לי כדי לא להשתגע?

לא יודעת

התעוררתי מחלום שאני עוברת דירה ואז השכנה החדשה פורצת לי לבית ושולחת לכל האנשים בעבודה שלי הודעות מחרידות ותמונות מחרידות ואני מרגישה לא בטוחה ופוחדת שהיא תהרוג את אח שלי ואומרת שאני לא אחיה אם משהו יקרה לו אני אתאבד, אז אני מעירה אותנו למרות שלא ישנו כל הלילה ולוקחת אותנו לרחובות להסתובב וללכת למסיבה, ואומרת שמחר אני אעבור דירה. 

והתעוררתי לבד במיטה עם גרון כואב וגב תפוס ואני לא רוצה לישון יותר לבד, לפחות לא ברוב הלילות, ואני לא רוצה להיות יותר לבד בעולם, ואני לא רוצה להתאמץ כדי שיהיו לי תחושת שייכות ותחושת משפחה. אני בת 26 ואני מוכנה להפסיק להיות לבד בעולם, אני מוכנה סופסוף להרגיש משפחה בעולם. שתהיה לי משפחה. המשאלה הכי עמוקה שלי היא בית. בית שלי. אנשים שיהיו הבית שלי. לא רוצה יותר לבד.

לשום מקום

פשוט ככה אני מרגישה

עוד מחשבה על שייכות

פעם שעברה שהיה לנו טאקל סביב זה, סביב זה שהרגשתי לא שייכת, היא אמרה שאני עושה את זה לעצמי, אני הופכת את עצמי ללא שייכת. ואני מרגישה את זה גם עכשיו, מולה. היא פתוחה אלי ואני נסגרת. אני לא מצליחה להביא את עצמי אליה. שזה בסדר. מעניין לשים לב גם איך אני מפקפקת בדברים שהיא אומרת לי עכשיו, איך המוח שלי הולך לאת לא רוצה אותי ולא אכפת לך כל כך בקלות. מקודם היא שאלה אם אני רוצה שתשפר לי את המצב רוח, כי אמרתי שאין לי, ואז היא עשתה סקר עם אפשרויות - הודעה קולית של גילויי אהבה, חדשות משמחות, או פנטזיות מיניות. לא סימנתי פנטזיות מיניות. אני מרגישה שזה קשור לתחושה הזאת, של החוסר שייכות. שאני לא יכולה להכיל את זה עכשיו. אני לא מאמינה לה שהיא רוצה ואוהבת אותי. שזה מוזר כי הבחורה משוגעת עלי כמו שאף פעם לא הייתה משוגעת על אף אחת. לא משוגעת קרייזי, אהבה שהיא לא אהבה אלא רעל, אוהבת באמת עם כל הלב שלה כמו שאף פעם לא נתנה לעצמה לאהוב. ועדיין ברגע אני יכולה להפוך לשבלול ולא להאמין לשום דבר שקשור לזה שהיא אוהבת או רוצה אותי.

נראה לי שהגיע הזמן לישון.

הרצון להיות שייכת

מזמן לא הרגשתי אותו 

מזמן היא לא אמרה שאני שייכת לה

רצף אירועים הפיל אותי היום. לא מרגישה טוב, ואז הורים שנוטשים אותי בליל הסדר כל אחד מסיבותיו שלו, ואז הבתזוג אמרה שאולי לא תבוא לסדנה שאני מעבירה, וזה היה הקש. מאז אני סגורה ונסגרת. היא אמרה שאני שייכת לה היום באיזה רגע, והרגשתי את זה בפות. מזמן היא לא אמרה את זה. לא היינו בטוב הרבה זמן, היה מרחק גדול שנפער בינינו. ואז גם בקושי שכבנו, בעצם.

לא יודעת מה אני רוצה לומר. מרגישה שאין לי מקום בעולם היום. אמרתי לה את זה עכשיו והיא אמרה שיש לי מקום איתה, בתוך הקונכייה שלה (אחד הדברים שהיא נתנה לי ביומולדת זה קונכייה יפה שהיא מצאה, כי היא מזכירה לה בית). אמרתי לה תודה אבל אני לא מרגישה את זה עכשיו. אני רחוקה, אני סגורה, אני נשמרת.

מחר אנחנו נוסעות לסופש עם חברות בקמפינג. אני לא מרגישה ככ טוב ומקווה שמחר ישתפר. לא ארזתי עדיין ולא עשיתי כלים ולא סיימתי להכין את הסדנה שלי שאעביר בשישי.

בסוף שאלתי אותה למה היא לא תבוא, היא אמרה שזה לא מרגיש לה מדויק, שהנושא שאני עושה עליו היא גם ככה עסוקה בו עכשיו בחיים יותר מדי והיא רוצה הפסקה ממנו לסופש. זה נשמע הגיוני אבל אין לי מקום להגיון עכשיו, רק לתחושה שמה שאני עושה לא מעניין אותה, מסקנה שהגעתי אליה בעקבות עוד 2 מקרים שהרגשתי שמה שאני רוצה לספר לה עליו ביצירה שלי לא כ"כ מעניין אותה. זה בסדר, מותר לה לא להתעניין, זה פשוט כואב. גם לא הרגשתי שהיא בכלל ניסתה לשמוע. ואולי זה רק בראש שלי.

אני לא יודעת איך לצאת מהסגירות הזאת אליה ולתת לה הזדמנות להתקרב אלי שוב, לתת לי הזדמנות להתקרב אליה. עכשיו אני מרגישה את הגוף שלי מאד כבד. יש לי טעם של חרא בפה, אולי כי לא מרגישה טוב, וכפועל יוצא מזה אני אוכלת חרא כי אין לי כוח לבשל. בא לי שמישהו יחתוך לי סלט. איכשהו יש הרבה לבד גם עכשיו כשאני בזוגיות, כנראה כי אנחנו גרות רחוק זו מזו. אני תוהה אם יש גם הרבה בדידות. לא יודעת. לא יודעת איך לצאת מהסגירות או איך לתקשר אותה, יש בי הרבה בושה בתחושות שלי, זה מה שגורם לי להיסגר. בושה סביב זה שנעלבתי שהיא לא רוצה לבוא, שאני מרגישה שהדברים שלי לא מעניינים אותה. למרות ששאלתי אם בסופש היא תוכל לעזור לי עם משהו והיא אמרה בשמחה ושהיא מתרגשת לעזור לי עם האמנות שלי. אז אולי זה רק בראש שלי. בכל מקרה לא בא לי לפתוח את זה עכשיו בווצאפ. מחר אחהצ אני אראה אותה בקמפינג. לא יודעת. לא יודעת איך לדבר תחושות כאלה כמו שאני מרגישה עכשיו. מרגישה קטנה ושאין לי מקום. לא שייכת. זה מרגיש לי עצוב כי היא מאד אוהבת אותי עכשיו, ואני חושבת שאם יכולתי לבקש משהו היא הייתה מנסה לתת לי. אבל אולי הפחד הוא שהיא תתעצבן עלי, אם אני אגיד שנעלבתי. פחד מוצדק, בהתחשב במי שגידלה אותי. באמת פחד מוצדק. הגיוני שאני מרגישה בושה סביב תחושות כאלה, של עלבון, של להיפגע או לכעוס, כי אף פעם לא קיבלתי הכרה עבורם. תמיד יצאו עלי חזרה אם ביטאתי אותם. הכי בטוח להיסגר. אני הכי אשמר אם אסגר ולא אראה את הרגשות שלי. עצוב. עוזר לי לכתוב את זה ולראות את זה. מניחה שזה בסדר שאני סגורה עכשיו, גם אם היא פתוחה אלי, זה לא יהרוס כלום. מחר יום חדש.

היא כתבה לי שהיא תקבל בברכה כל אהבה שארצה לתת לה עכשיו. הודעה הומוריסטית שיש מאחוריה צורך. קשה לי עכשיו לתת אהבה. האימפולס שלי זה להתעלם וללכת לישון, כאילו שאי פעם אנחנו הולכות לישון בלי לכתוב לילה טוב. אני אכתוב לה משהו. לא רוצה להרגיש לא בסדר על איך שאני. אבל גם לא יודעת איך לומר את זה.

מאז שאנחנו יחד, חצי שנה, אני אומרת לה - נוווו מתי תשירי לי שיר שכתבת?? בשבועות האחרונים זה גבר. מאמי שלי ביישנית מטבעה, ועוד יותר כשהיא הלכה ללמוד מוזיקה בגיל 29 בלי לדעת לעשות כלום לפני.

בשישי היא נתנה לי את המתנות (כבר מהראשונה, קונכייה של שבלול שהיא נתנה לי כי היא מזכירה לה בית, התחלתי לבכות). ואז לאחרונה היא אמרה, אני הולכת לנגן לך שיר שכתבתי עלייך.

בערך מהשורה הראשונה התחלתי לבכות, וכשחיבקתי אותה בסוף כבר היה full blown נזלת.

והוא כל כך טובבבב

אני לא מפסיקה לשיר אותו

היא ביישנית ביישנית אבל כל מה שהיא עושה מדהים. בקטע אובייקטיבי. דיברנו הרבה בתחילת הקשר על איך היינו ילדות פלא ואיך זה דפק לנו את החיים הבוגרים. היא באמת פשוט טובה בכל מה שהיא עושה. אני כל כך אוהבת אותה.

ואת השיר שהיא כתבה לי

היו לנו כל מיני טאקלים סביב המוזיקה. זה לא היה קשור למוזיקה כמו לתחושה שהיא לא מתעדפת אותי, שלקח לי זמן להבין שהיא כן, אבל היא לא עזרה לי במיוחד להבין את זה בעצמה. בכל מקרה. כל מה שהיא הייתה צריכה כדי להפוך אותי לגרופית נלהבת זה פשוט לכתוב עלי שיר ולשיר אותו..... האמת שבנימה פחות הומוריסטית, באמת להכניס אותי לתוך העולם הזה שלה ולגרום לי להבין למה הוא חשוב לה, עוזר לי להיות תומכת ובאמת להבין למה וכמה זה חשוב לה. החמודה שלי לא נוהגת לחלוק את החיים שלה עם אנשים.

קיצר, חווית תיכון מתוקנת לבויפרנד שכותב לי שיר ומנגן על הגיטרה.

יש הרבה דברים לומר על הסופש הזה. אולי עוד אכתוב. מעניינת הנטייה לא לרצות לכתוב על הטוב אבל לכתוב על הרע. מאמי אמרה שיש לי נטייה להדגיש כשקשה אבל לא להדגיש כשטוב באותו האופן. בכל אופן. יש הרבה לומר על הסופש שהיה כל כך יפה ומתוק ומרגש וקרוב. רציתי לכתוב על דבר אחד עכשיו.

אתמול דיברנו על מה שהיה בשישי בלילה, מחובקות ורבוצות על כורסא עם נוף לכנרת. היא אמרה שהיא פחדה שהיא לא תוכל לענות לי על הצרכים הבדסמיים שלי, שהיא יודעת שהם בוערים בי, אבל היא שמחה שהיא הבינה שיש דברים שהיא יכולה לתת לי שאני צריכה. ושאלתי מה, והיא אמרה, הצורך להרגיש שדואגים לי, להיות קטנה וזקוקה ומוחזקת. וזה כל כך ריגש אותי. שהיא רואה את זה, שהיא מבינה את זה, שהיא רואה שזה חשוב לי, והיא לא שופטת את זה בשום צורה. והיא רוצה לתת לי את מה שאני צריכה. זה כל כך מרגש.

היה לנו ג'קוזי גדול בצימר אז ברור שנשתין אחת על השנייה. אני לא הצלחתי, זאת נקודה רגישה גם ככה, חסום לי שם להשתין ליד אנשים, אני לא יודעת. משהו בלט גו. הייתה פעם אחת שהצלחתי להשתין עליה בעבר. זה בכל אופן לפוסט אחר. ואז היה תורה, היא נעמדה בפוזיציה מעלי. היא עדיין לא ניסתה אף פעם להשתין עלי. אני חושבת על זה וכבר יש לי צמרמורת, רק להביט עליה מלמטה כשהיא עומדת מעלי זה מראה כל כך מרגש. ואז היא התחילה, והיה לה כל כך הרבה, וזה היה פשוט כל כך יפה. אני לא זוכרת אפילו מה קרה לי, נראה לי מחקתי את הרגעים האלה, אני לא בטוחה למה, אולי כי התביישתי באיך שהגוף והנפש שלי הגיבו, אבל אני התרגשתי כל כך ונאנחתי והתמסרתי לתחושות של הגוף שלי. היה לה המון. זה היה באמת מראה כל כך כל כך יפה. הרגשתי שלה. ואז היא אמרה לי בואי אלי, והיא התיישבה בתוך הג'קוזי ומשכה אותי אליה וערסלה אותי ונתנה לי את הפטמה שלה והחזיקה לי את הראש, בתוך המים החמים. והיא אמרה תגידי אם את צריכה לצאת, אם חם לך מדי, ונצא, כי היא יודעת כמה אני מתחממת וזה משפיע עלי לא טוב. ואחר כך יצאנו והיא קילחה אותי וניגבה אותי.

היא אמרה לי, איזה יופי שאני כבר מכירה אותך ויודעת מה קורה לך כשאת נכנסת למצב הזה ומה את צריכה. זה היה כל כך יפה. זה היה פשוט כל כך יפה. היא אמרה שהיא לא ציפתה שאפתח את הפה כשהיא השתינה עלי. הרגשתי כל כך רגועה ומוחזקת בידיים שלה. הייתי בעולם אחר שאני בקושי זוכרת מה היה שם עכשיו. 

זאת הייתה קפיצת מדרגה ביחסים שלנו במקום הזה, והיה בי חלק שהיה במודעות ובמחשבות אם זה בסדר לה, לדאוג לי ככה, להחזיק ככה בשבילי. ניסיתי לסמוך עליה. היא אמרה שאם היא לא הייתה רוצה אז היא לא הייתה עושה את זה. אני לא יכולה לדמיין מצב שבו אני מתחילה להיכנס למצב הזה ואז היא עוצרת אותו, זה נשמע טראומטי. אולי אנחנו צריכות לדבר על זה ולייצר שם הסכמות. אני כל כך אוהבת אותה אוף. 

איזה סופ"ש מדהים היה לנו. וגם סופ"ש הבא אנחנו בקמפינג עם חברות. היה לי יומולדת כל כך נעים. 

היום מתחילות חגיגות יום ההולדת וימשכו כל הסופש וגם טיפה בראשון

מתחילה להתרגש

חזרתי עכשיו מסבב ב של קניות להערב 

פוצצתי 5 שקיות רמי לוי גדולות כאלה במיליונתלפים דברים

כרגיל הפרזתי וכנראה אחזור הביתה עם מיליון דברים כמו שנה שעברה

אבל מגיעות אנשות שאני אוהבת וגם אחי והבן זוג שלו וגם הבתזוג שלי

וחברות שבאות מרחוק והשותפה שלי וחברים שלה שאני אוהבת

וקניתי מיליון ירקות שווים לשים במדורה ויותר מדי מצרכים לסמורז וערק ואשכוליות ואני מתרגשתתתת

קשה לי להכיל את ההתרגשות בגוף לול

רוצה ליהנות ולא להיות בלחץ ממי יגיע ואם יש מספיק או אין מספיק ואם נהנים וכל זה

לא הזמנתי חברות מהלימודים כי זה הלחיץ אותי משום מה, אני פחות מחוברת שם, אבל כתבתי עכשיו ברגע האחרון לשתיים חמודות משנה א שהתחברתי אליהן, פחדתי שזה יהיה מוזר כי הן לא מכירות אף אחד וגם שזה מוזר שהזמנתי אותן ברגע האחרון ושלא הזמנתי אף אחד אחר מהלימודים, גם לא מהכיתה שלי

אבל יאללההה סעומו 

זהו ארזתי כמעט את כל מה שצריך וסידרתי את הרוב

ב5 תבוא חברה לאסוף אותי ונלך לחפש רפסודות

אני כל כך מתרגשת לאוכל חחח פטריות במדורה וכרובית שלמה ושום

קניתי גם כמה דברים שאף פעם לא ניסיתי, דלעת ערמונים, כרוב, שומר, אמרתי יאללה ננסה

אני מתרגשתתתת איזה כיף

אני מרגישה רגשות שאני לא יודעת מה לעשות איתן או איך להרגיש אותן

נתקעתי בלי ליל הסדר, אז הצעתי לבתזוג שנעשה יחד ונמצא אצל חברות או שאולי אני אחפש עם קרובי משפחה רחוקים שלי, כי לה אין משפחה שעושה כי הם לא גרים פה. אמרה שנשמע חמוד ובאמת נשמע חמוד, לעשות יחד חג פעם ראשונה.

מקודם בקבוצה גדולה של חברות מישהי כתבה שהיא מארחת אצלה לליל סדר חברות והזמינה, והבתזוג כתבה שהיא תשמח לבוא.

פשוט נעלבתי כל כך. כל כך הרבה פעמים זאת נקודת המחלוקת, על זה שהיא עושה החלטות לבד, קובעת לעצמה דברים בלי לחשוב עלי, לפעמים כשכבר קבענו שאנחנו ניפגש, ושואלת כלאחר יד אם אני רוצה לבוא. והיא אומרת שהיא כל הזמן חושבת עלי, היא עושה את הכי טוב שלה, היא כל הזמן מנסה. ואז כשאני שוב נעלבת, כמו עכשיו, אני מרגישה שאני לא יכולה להגיד כלום. כי אני תופסת אותה על קטנות, והיא כל הזמן פוחדת שאני אכעס עליה. ויש לי יומולדת עוד כמה ימים, ואני יודעת שהיא השקיעה, כי זה מה שהיא אמרה לי שהיא עושה בימי הולדת, מתחרפלצת ומשקיעה כמו שאף אחד אחר לא משקיע. אז אני מתקטננת על זה שהיא קבעה לעצמה תוכניות לליל הסדר בלי לחשוב עלי? אני כותבת את זה ככה ועולות לי דמעות. זה פשוט כואב לי ממש. אני מרגישה את זה בחזה שלי. היא חושבת עלי, פשוט לא כמו שאני צריכה שיחשבו עלי. היא אומרת שאני לא רואה את מה שהיא כן עושה בשבילי. להתאמץ כדי לראות? לנסות חזק יותר? להתעלם מהתחושה שאני מרגישה שהיא משאירה אותי בחוץ שוב ושוב ושוב? לא בא לי על זה, אין לי כוח לזה יותר, אין לי כוח יותר להרגיש ככה. אז המחשבה שלי היא להתמקד יותר בעצמי, למצוא את הדרכים שלי להרגיש שייכת ואהובה, למצוא את זה במקומות שאני כן מרגישה ככה. לא להסתמך עליה כל כך הרבה.

הלב שלי דופק חזק וכואב לי בחזה. לא מצליחה להתגבר על העלבון ולא יודעת מה אני אמורה לעשות עכשיו. מחר אני חוגגת יומולדת איתה ועם עוד חברות שאני אוהבת, ובשישי אנחנו אמורות לנסוע לצימר ליומולדת שלי ולחצי שנה שלנו. אני לא רוצה שהכל יתחרבן עכשיו, אבל אני לא יודעת מה לעשות עם התחושה הזאת. האינסטינקט שלי הוא לחפש ליל הסדר אחר ולהראות לה כתף קרה, לדבר עם חברות אחרות ולשאול מה הן עושות ולבקש להצטרף, אפילו לדבר עם אמא שלי ולנסות לשכנע אותה שנעשה משהו. אני יודעת שאולי אני צריכה להרגיש את הרגשות שלי ואולי לא לדבר איתה על זה או לעשות פעולות עד שאני ארגיש רגועה יותר. יש לי עכשיו חזרה, אולי אני אשים שירים אזוז ואבכה.

אני מרגישה שמשהו נשבר בי אחרי אתמול

אני לא יודעת להסביר

הנקודה הזאת של להרגיש לא חלק היא כל כך עמוקה וכואבת, להרגיש לא מוזמנת, לא רצויה

זה קשור לזה שהיא חזרה שוב ושוב על זה שאני גורמת לעצמי להרגיש לא חלק, אני עושה את זה, אני שמה את עצמי בצד

זה קשור לזה שאני חושבת שאני מבינה יותר ויותר שהיא פשוט לא אוהבת אותי כמו שאני צריכה, ובאיזה מקום נזקק זה שם אותי, ששום דבר לא מספיק לו, שום דבר לא משביע אותו, כי הכל לא עד הסוף. קשה לה כשהיא מביעה כלפיי אהבה או חיבה ואני אומרת לה תאהבי אותי בבקשה. כאילו זה לא רק כשהיא מביעה, לפעמים אני פשוט אומרת לה תאהבי אותי, ומבחינתה זה מה שהיא עשתה עד עכשיו, וזה מרגיש לה כאילו אני אומרת שזה לא מספיק, איך שהיא אוהבת וכמה שהיא אוהבת. היום אמרתי לה, אולי מתכוונת love me tighter. וזה נכון. אני צריכה קרובה יותר, צמוד יותר, חזק יותר, מוחץ יותר. יותר מבטים, יותר מגע, יותר חום. זה לא אומר שהיא לא אוהבת בסדר. וזה לא אומר ששום דבר לא מספיק לי. זה אומר שיש חוסר התאמה. הבעיה שזה חוסר התאמה בדבר כל כך קריטי, ושהוא מקור לכל כך הרבה ריבים שלנו, אם לא רובם, אם לא כולם.

וזה לא רק זה. זה זה שאתמול היא אמרה משהו שעשה לי טריגר ללהרגיש לא חלק, אחרי שכל הזמן אני שמה לב לכמה אני מרגישה לא מספיק רצויה, ובטח כשאנחנו עם עוד אנשים. ואז הסתגרתי פנימה. ואז זה הלך ותפח. והלך ותפח ותפח. ובסוף הפך להיות זה שאני לא יכולה לראות אותה שמחה אם זה לא בגללי וקשור רק אלי, אם לא כל תשומת הלב שלה מופנית אלי. אני כל כך חסרת ביטחון שאני לא יכולה לשאת שום דבר שהוא לא כל החיים שלה מוקדשים לי. וזה כואב לי, זה ממש כואב לי איפשהו שאני לא יודעת להסביר אותו. אני לא יודעת אם אני מתעקשת באיזו ילדותיות שזה לא נכון, לא נכון שאני מנסה להרוס לך את השמחה, לא נכון שאני צריכה שהכל יוקדש לי. לפעמים זה מרגיש ככה בפנים, שאני לא יכולה לשאת את השמחה שלה ואני רוצה שהיא תסבול כמוני, או שאני לא יכולה לשאת את זה שהיא נהנית עם אנשים אחרים או שיש לה את הפעילויות שלה שלא קשורות אלי. לפעמים זה באמת מרגיש ככה. אבל אני חושבת שזה פשוט בגלל שכשהתשומת לב מופנית אלי, זה פשוט לא מספיק. זה לא עונה על הצורך במלואו. זה כאילו חוסמים לי את הנשימה ולא נותנים לי לנשום ב100% יכולת שלי, ואז אני לא מקבלת את כל אספקת החמצן שאני צריכה, ואז אומרים לי שאני לא בסדר כשאני נלחמת על החמצן שלי. לא שאני מצדיקה פגיעה בה, אין לי רצון מודע להתנכל לה או לפגוע בשמחה שלה. זה פשוט לוחץ פה על דברים ממש אמיתיים וכואבים.

משהו בזה שאני נסגרת והיא לא מבינה אותי שם, משחזר טראומת ילדות כל כך עמוקה בי. שלא מבינים אותי, חושבים שאני עושה דווקא, שאני כועסת בלי סיבה, שיש לי סתם פרצוף תחת. אין לי סתם פרצוף תחת. יש לי רגשות והם לגיטימיים ויש סיבות שגורמות לי להרגיש ככה. זה לא בואקום.

לא יודעת. היום בבוקר הלכנו בסוף לשבת בחוף והתחלנו חוברת עבודה לזוגות בנושא תאוריית ההתקשרות. זה היה מעניין. דיברנו גם על דברים לא פשוטים, עדיין לא כל כך על אתמול, אבל קצת. הבאנו עוד קצת מודעות לדברים מסוימים. בשלב מסוים היא ביקשה שאני אפסיק להגיד עוד כשהיא מנשקת אותי, יעני תני לי עוד נשיקות, כי זה גורם לה להרגיש לא מספיק, וגם לפעמים היא רוצה לנשק רק פעם אחת. זה גרם לי לחשוב על זה שאני לא רוצה עוד נשיקות כמו שהייתי רוצה נשיקה ארוכה יותר, עמוקה יותר, שוהה יותר, ואני מתפשרת בלבקש פשוט עוד בכמות.

כשיצאתי עם ט' לפני שנתיים וחצי, ידעתי שאני נכנסת למשהו מטורף, עם אישה מטורפת, אבל היה לי כיף וחשבתי שאם אני מודעת לדברים אני יכולה לשמור על עצמי. זה לא היה נכון. הייתה שם אינטימיות וגיליתי שצריך לבחור מאד בחומה עם מי להיכנס לאינטימיות, כי אחר כך הפגיעה בנפש חמורה פי כמה. הרגשתי שקשה לי לסמוך על עצמי, אם לשם הכנסתי את עצמי, איך אני יכולה לסמוך על עצמי? אני חושבת הרבה על ט' לאחרונה. לא היה לי עוד קשר עם כל כך הרבה עליות וירידות, עד עכשיו. ואני חושבת עליה בימים האחרונים, כי אני מרגישה שכמויות החרדה שאני מרגישה בעקבות הקשר מצטברות ובעלות פוטנציאל פגיעה בתודעה שלי. אחרי אתמול אני מרגישה שמשהו נשבר בי במוח, בתודעה. אני לא יודעת להסביר. משהו בזה שאני חושבת בפניה את מעמקי הנפש שלי, את כל מה שגורם לי לפעול, אני כל כך מנסה להיות פגיעה, אני מנסה לתקשר כמה שאני יכולה גם מתוך המקום המטורגר, ואחר כך לפרק. אבל המסקנה שהיא הגיעה אליה זה שאני לא רוצה שהיא תהיה שמחה ולא רוצה שהיא תבלה עם אנשים אחרים. ואני זאת שהבינה את זה, שראיתי שאני אולי עושה את זה, באופן תת מודע מנסה לחבל בשמחה שלה, אני הבאתי את זה למודעות בתוך הקשר שלנו. וכאילו זה כל כך יותר עמוק מפשוט אני לא רוצה שתהיי שמחה. מרגישה שפשוט ביתרנו וחשפנו לאוויר חלק כל כך כל כך כואב וראשוני שלי, והשארנו אותו להתחמצן ולהזדהם בחוץ. נראה לי שנגעתי בזה. הנה הדמעות. השארנו אותי להרגיש שאני בנאדם נורא ואיום וקטנונית וחסרת ביטחון עם צרכים שבחיים לא יתמלאו וזהו זה. אני מרגישה שאני היחידה שנלחמת בשבילי, בשביל הילדה הקטנה הזאת שכואב לה. אני היחידה שצריכה להצדיק את התחושות שלה, תמיד הייתי צריכה להצדיק את התחושות שלה בפני העולם או פשוט להיעלם, בדרך כלל פשוט נעלמתי. אבל עכשיו חשפתי את התחושות וחשפתי את מנגנוני הפעולה בפני אדם אחר ועדיין אני זאת שצריכה להלחם בשבילה ושיראו שהיא לגיטימית, שמה שהיא מרגישה לגיטימי, שהיא לא רעה, שהיא לא רוצה להרע, שהלב שלה כן טוב, שהיא יודעת לשמוח, ולשמוח עם אחרים, ובשמחת אחרים. וזאת תחושה ממש קשה. שאני חייבת עכשיו להלחם על החיים שלה שיראו אותה ולא ירמסו אותה ולא ינדו אותה. ואני צריכה לא לתת לעצמי לרמוס אותה ולנדות אותה. אני צריכה לאהוב אותה ולהחזיק אותה קרוב אלי ולחבק אותה ולשמור עליה. ולהגיד לה שאני אוהבת אותה ושיש לה מקום ושזה לא אשמתה, איך שהיא מרגישה.

אוף איזה מסע עברתי עם הפוסט הזה. שמחה שהצלחתי להגיע לקצת הבנה של התחושות שלי וביטוי שלהן. אולי סופסוף אלך להכין לעצמי אוכל. פתאום מתגעגעת קצת לימים שהייתי כותבת כאן באדיקות. קניתי מיונז וחמוצים ואני אכין לי סלט טונה וסלט שומר. וגם מחר אני אכין סנדביצים ללימודים עם סלט טונה. אם יש משהו שהקשר הזה מלמד אותי זה שאני לא יכולה לנטוש אותי, שאני צריכה להיות איתי, להבין אותי, לאהוב אותי. זה מעניין מה שהגעתי אליו בסוף, התחושה שאני מרגישה שמאמי לא מגלה מספיק הבנה כלפי המקום הזה שמרגיש לא רצוי ולא אהוב מספיק ולא חלק. שאני אומרת שוב ושוב שאולי יש משהו שאני צריכה אחרת ממה שהיא עושה, זה לא שהיא לא אוהבת מספיק טוב, זה שאני צריכה משהו אחר. אבל שוב ושוב אני צריכה להגיד את זה, צריכה להצדיק את זה, והיא לא מגלה כל כך הבנה. אני פוחדת להגיד לה את זה והיא שוב תרגיש שהיא לא מספיק. אולי אני צריכה לחפור בתודעה שלי ולחפש איפה היא כן מגלה כלפי זה הבנה? זה קשה כל כך להרגיש שכל ריב כזה מצמצם עוד יותר את מה שאני מרגישה שאני יכולה להגיד, מגביר את הפחד לומר דברים מסוימים כדי לא להפעיל. אני לא חושבת שזה מופרך, מה שכתבתי, שהמקום הזה שמרגיש כמו בור חסר תחתית של צרכים, אני מרגישה שאני צריכה להגן עליו, במיוחד כשהוא מופעל ואז מפעיל אותה.

טוב אני אלך להכין לעצמי אוכל. השותפות במטבח ובכיתי המון ואני לא רוצה שיראו אותי, אבל אולי זה בסדר. הן אוהבות אותי ויודעות שקשה. אולי אפשר להיות בחברה של אנשים שאוהבים אותי כשקשה לי, ולא חייב להסתתר.