שדה פרחים

אני מרגישה שמשהו נשבר בי אחרי אתמול

אני לא יודעת להסביר

הנקודה הזאת של להרגיש לא חלק היא כל כך עמוקה וכואבת, להרגיש לא מוזמנת, לא רצויה

זה קשור לזה שהיא חזרה שוב ושוב על זה שאני גורמת לעצמי להרגיש לא חלק, אני עושה את זה, אני שמה את עצמי בצד

זה קשור לזה שאני חושבת שאני מבינה יותר ויותר שהיא פשוט לא אוהבת אותי כמו שאני צריכה, ובאיזה מקום נזקק זה שם אותי, ששום דבר לא מספיק לו, שום דבר לא משביע אותו, כי הכל לא עד הסוף. קשה לה כשהיא מביעה כלפיי אהבה או חיבה ואני אומרת לה תאהבי אותי בבקשה. כאילו זה לא רק כשהיא מביעה, לפעמים אני פשוט אומרת לה תאהבי אותי, ומבחינתה זה מה שהיא עשתה עד עכשיו, וזה מרגיש לה כאילו אני אומרת שזה לא מספיק, איך שהיא אוהבת וכמה שהיא אוהבת. היום אמרתי לה, אולי מתכוונת love me tighter. וזה נכון. אני צריכה קרובה יותר, צמוד יותר, חזק יותר, מוחץ יותר. יותר מבטים, יותר מגע, יותר חום. זה לא אומר שהיא לא אוהבת בסדר. וזה לא אומר ששום דבר לא מספיק לי. זה אומר שיש חוסר התאמה. הבעיה שזה חוסר התאמה בדבר כל כך קריטי, ושהוא מקור לכל כך הרבה ריבים שלנו, אם לא רובם, אם לא כולם.

וזה לא רק זה. זה זה שאתמול היא אמרה משהו שעשה לי טריגר ללהרגיש לא חלק, אחרי שכל הזמן אני שמה לב לכמה אני מרגישה לא מספיק רצויה, ובטח כשאנחנו עם עוד אנשים. ואז הסתגרתי פנימה. ואז זה הלך ותפח. והלך ותפח ותפח. ובסוף הפך להיות זה שאני לא יכולה לראות אותה שמחה אם זה לא בגללי וקשור רק אלי, אם לא כל תשומת הלב שלה מופנית אלי. אני כל כך חסרת ביטחון שאני לא יכולה לשאת שום דבר שהוא לא כל החיים שלה מוקדשים לי. וזה כואב לי, זה ממש כואב לי איפשהו שאני לא יודעת להסביר אותו. אני לא יודעת אם אני מתעקשת באיזו ילדותיות שזה לא נכון, לא נכון שאני מנסה להרוס לך את השמחה, לא נכון שאני צריכה שהכל יוקדש לי. לפעמים זה מרגיש ככה בפנים, שאני לא יכולה לשאת את השמחה שלה ואני רוצה שהיא תסבול כמוני, או שאני לא יכולה לשאת את זה שהיא נהנית עם אנשים אחרים או שיש לה את הפעילויות שלה שלא קשורות אלי. לפעמים זה באמת מרגיש ככה. אבל אני חושבת שזה פשוט בגלל שכשהתשומת לב מופנית אלי, זה פשוט לא מספיק. זה לא עונה על הצורך במלואו. זה כאילו חוסמים לי את הנשימה ולא נותנים לי לנשום ב100% יכולת שלי, ואז אני לא מקבלת את כל אספקת החמצן שאני צריכה, ואז אומרים לי שאני לא בסדר כשאני נלחמת על החמצן שלי. לא שאני מצדיקה פגיעה בה, אין לי רצון מודע להתנכל לה או לפגוע בשמחה שלה. זה פשוט לוחץ פה על דברים ממש אמיתיים וכואבים.

משהו בזה שאני נסגרת והיא לא מבינה אותי שם, משחזר טראומת ילדות כל כך עמוקה בי. שלא מבינים אותי, חושבים שאני עושה דווקא, שאני כועסת בלי סיבה, שיש לי סתם פרצוף תחת. אין לי סתם פרצוף תחת. יש לי רגשות והם לגיטימיים ויש סיבות שגורמות לי להרגיש ככה. זה לא בואקום.

לא יודעת. היום בבוקר הלכנו בסוף לשבת בחוף והתחלנו חוברת עבודה לזוגות בנושא תאוריית ההתקשרות. זה היה מעניין. דיברנו גם על דברים לא פשוטים, עדיין לא כל כך על אתמול, אבל קצת. הבאנו עוד קצת מודעות לדברים מסוימים. בשלב מסוים היא ביקשה שאני אפסיק להגיד עוד כשהיא מנשקת אותי, יעני תני לי עוד נשיקות, כי זה גורם לה להרגיש לא מספיק, וגם לפעמים היא רוצה לנשק רק פעם אחת. זה גרם לי לחשוב על זה שאני לא רוצה עוד נשיקות כמו שהייתי רוצה נשיקה ארוכה יותר, עמוקה יותר, שוהה יותר, ואני מתפשרת בלבקש פשוט עוד בכמות.

כשיצאתי עם ט' לפני שנתיים וחצי, ידעתי שאני נכנסת למשהו מטורף, עם אישה מטורפת, אבל היה לי כיף וחשבתי שאם אני מודעת לדברים אני יכולה לשמור על עצמי. זה לא היה נכון. הייתה שם אינטימיות וגיליתי שצריך לבחור מאד בחומה עם מי להיכנס לאינטימיות, כי אחר כך הפגיעה בנפש חמורה פי כמה. הרגשתי שקשה לי לסמוך על עצמי, אם לשם הכנסתי את עצמי, איך אני יכולה לסמוך על עצמי? אני חושבת הרבה על ט' לאחרונה. לא היה לי עוד קשר עם כל כך הרבה עליות וירידות, עד עכשיו. ואני חושבת עליה בימים האחרונים, כי אני מרגישה שכמויות החרדה שאני מרגישה בעקבות הקשר מצטברות ובעלות פוטנציאל פגיעה בתודעה שלי. אחרי אתמול אני מרגישה שמשהו נשבר בי במוח, בתודעה. אני לא יודעת להסביר. משהו בזה שאני חושבת בפניה את מעמקי הנפש שלי, את כל מה שגורם לי לפעול, אני כל כך מנסה להיות פגיעה, אני מנסה לתקשר כמה שאני יכולה גם מתוך המקום המטורגר, ואחר כך לפרק. אבל המסקנה שהיא הגיעה אליה זה שאני לא רוצה שהיא תהיה שמחה ולא רוצה שהיא תבלה עם אנשים אחרים. ואני זאת שהבינה את זה, שראיתי שאני אולי עושה את זה, באופן תת מודע מנסה לחבל בשמחה שלה, אני הבאתי את זה למודעות בתוך הקשר שלנו. וכאילו זה כל כך יותר עמוק מפשוט אני לא רוצה שתהיי שמחה. מרגישה שפשוט ביתרנו וחשפנו לאוויר חלק כל כך כל כך כואב וראשוני שלי, והשארנו אותו להתחמצן ולהזדהם בחוץ. נראה לי שנגעתי בזה. הנה הדמעות. השארנו אותי להרגיש שאני בנאדם נורא ואיום וקטנונית וחסרת ביטחון עם צרכים שבחיים לא יתמלאו וזהו זה. אני מרגישה שאני היחידה שנלחמת בשבילי, בשביל הילדה הקטנה הזאת שכואב לה. אני היחידה שצריכה להצדיק את התחושות שלה, תמיד הייתי צריכה להצדיק את התחושות שלה בפני העולם או פשוט להיעלם, בדרך כלל פשוט נעלמתי. אבל עכשיו חשפתי את התחושות וחשפתי את מנגנוני הפעולה בפני אדם אחר ועדיין אני זאת שצריכה להלחם בשבילה ושיראו שהיא לגיטימית, שמה שהיא מרגישה לגיטימי, שהיא לא רעה, שהיא לא רוצה להרע, שהלב שלה כן טוב, שהיא יודעת לשמוח, ולשמוח עם אחרים, ובשמחת אחרים. וזאת תחושה ממש קשה. שאני חייבת עכשיו להלחם על החיים שלה שיראו אותה ולא ירמסו אותה ולא ינדו אותה. ואני צריכה לא לתת לעצמי לרמוס אותה ולנדות אותה. אני צריכה לאהוב אותה ולהחזיק אותה קרוב אלי ולחבק אותה ולשמור עליה. ולהגיד לה שאני אוהבת אותה ושיש לה מקום ושזה לא אשמתה, איך שהיא מרגישה.

אוף איזה מסע עברתי עם הפוסט הזה. שמחה שהצלחתי להגיע לקצת הבנה של התחושות שלי וביטוי שלהן. אולי סופסוף אלך להכין לעצמי אוכל. פתאום מתגעגעת קצת לימים שהייתי כותבת כאן באדיקות. קניתי מיונז וחמוצים ואני אכין לי סלט טונה וסלט שומר. וגם מחר אני אכין סנדביצים ללימודים עם סלט טונה. אם יש משהו שהקשר הזה מלמד אותי זה שאני לא יכולה לנטוש אותי, שאני צריכה להיות איתי, להבין אותי, לאהוב אותי. זה מעניין מה שהגעתי אליו בסוף, התחושה שאני מרגישה שמאמי לא מגלה מספיק הבנה כלפי המקום הזה שמרגיש לא רצוי ולא אהוב מספיק ולא חלק. שאני אומרת שוב ושוב שאולי יש משהו שאני צריכה אחרת ממה שהיא עושה, זה לא שהיא לא אוהבת מספיק טוב, זה שאני צריכה משהו אחר. אבל שוב ושוב אני צריכה להגיד את זה, צריכה להצדיק את זה, והיא לא מגלה כל כך הבנה. אני פוחדת להגיד לה את זה והיא שוב תרגיש שהיא לא מספיק. אולי אני צריכה לחפור בתודעה שלי ולחפש איפה היא כן מגלה כלפי זה הבנה? זה קשה כל כך להרגיש שכל ריב כזה מצמצם עוד יותר את מה שאני מרגישה שאני יכולה להגיד, מגביר את הפחד לומר דברים מסוימים כדי לא להפעיל. אני לא חושבת שזה מופרך, מה שכתבתי, שהמקום הזה שמרגיש כמו בור חסר תחתית של צרכים, אני מרגישה שאני צריכה להגן עליו, במיוחד כשהוא מופעל ואז מפעיל אותה.

טוב אני אלך להכין לעצמי אוכל. השותפות במטבח ובכיתי המון ואני לא רוצה שיראו אותי, אבל אולי זה בסדר. הן אוהבות אותי ויודעות שקשה. אולי אפשר להיות בחברה של אנשים שאוהבים אותי כשקשה לי, ולא חייב להסתתר.

אני אפילו לא יכולה לכתוב

נסעתי אליה אתמול כדי שנלך למסיבה

לא הלכנו למסיבה

בילינו את הערב בעיקר בלבכות

אני לא יכולה להעלות בזיכרוני את הדברים שהיו כי זה גורם לי לרצות לדפוק אגרוף בקיר

מרגישה חרא כאילו הרסתי לנו את הערב וגם את הסופש

היא אומרת שאני לא יכולה לראות אותה שמחה ואני חייבת להרוס לה כדי להירגע

אולי בתת מודע זה נכון

בדברים שאני ליקטתי אני פשוט רגישה נורא להרגיש לא חלק ויש דברים שאני צריכה כדי להרגיש חלק

אני צריכה שהיא ממש תבהיר לי שהיא רוצה אותי שם

היא אמרה שהיא קנתה כרטיס למסיבה רק כי היא רצתה אותי שם

אבל מה שהקפיץ אותי זה שהיא אמרה שהיא חייבת חברות סביבה בכל הערב כי היא רוצה להיות בקבוצה

ואני הרגשתי שלא מספיק לה איתי

וזהו זה פשוט נסגרתי פנימה

היא אומרת שאני מרגישה לא חלק כי אני הופכת את עצמי ללא חלק

זה לא לא נכון

עלה לי הדימוי של הילד שעומד בצד שצריך שמישהו בצד יבוא ויקרא לו להצטרף

 היא אמרה את שמה את עצמך בצד

טוב כאילו גם הילד הזה לא?

זאת לא אשמתי, יש לי רגישות שם, זה ליטרלי הזיכרון הראשון שלי מגיל 3, אני מביטה מהצד על מסיבת יומולדת והתרחשות ומרגישה לא חלק, ולוקחת את עצמי למיטה ומרגיעה את עצמי, זה ליטרלי הזיכרון הראשון שלי, ואחר כך כל החיים שלי רצופים אירועים של להרגיש לא חלק וללכת הצידה, כל החיים שלי רצופים אירועים כאלה, אני לא עושה דווקא, אני לא עושה לה בכוונה. אתמול כשבאתי לתל אביב פגשתי אותה בהופעה של חברה שלה, היה לנו סופ"ש קשה מרחוק כי היא הייתה חולה ולא התראינו כל השבוע (כרגיל) ואז התרגשתי נורא שהיא הרגישה מספיק טוב ושבאתי לראות אותה. והיא לא התרגשה כמו שהייתי צריכה. והיא לא נתנה לי מגע ואהבה ותשומת לב כמו שהייתה צריכה. והיא אומרת שום דבר לא מספיק לך, ואני חושבת לא, זה לא נכון, את פשוט לא עושה את זה כמו שאני צריכה. והיא אומרת אני נותנת לך יחס ואהבה כל הזמן, הייתי איתך רכה ואוהבת, גם כשהתחלת להסגר, ואת עדיין נמצאת בתוך המקום הזה, ושום דבר לא מספיק לך.

אחד הדברים שמפחידים אותי בקשר הזה הוא שאני אאמין לזה. כי זה קול שיש לי כל כך הרבה בראש, שאני בור חסר תחתית של צרכים, שאף פעם לא יאהבו אותי מספיק, שאף פעם לא יגעו בי מספיק, אף פעם לא יתנו לי מספיק תשומת לב. והיא אומרת שום דבר לא מספיק לך ואני פוחדת שאני אאמין לזה. זה לא נכון. כבר אהבו אותי כמו שהייתי צריכה, או לפחות דומה לזה, כי עובדה שבסוף הלכתי. אחרי שנתיים, ואז העולם שלי התמוטט, אבל הוא התמוטט כי פעם ראשונה היה לי בית והייתי בטוחה ואהבו אותי הכי דומה לשהייתי צריכה. אני לא עושה אידאליזציה, היו שם בעיות אחרות, שם החרדות היו אצלה והחרדות שלי הופנו כלפי נשים אחרות. ועדיין. אני לא מאמינה לזה, שזה לא מספיק לי. פשוט היא לא עושה את זה כמו שאני צריכה. שמה עלי יד יציבה, מחבקת אותי אליה בלי שאני אצטרך לעשות משהו, שמה עלי יד ולא אני עליה, נותנת לי להרגיש שהתשומת לב שלה עלי, שאני הבנאדם הכי חשוב לה בחדר. אני לא מרגישה כמו הבנאדם הכי חשוב בחדר איתה. אני לא מרגישה כמו הבנאדם הכי חשוב לה בחדר איתה. אז כן, התשומת לב שלה לא מספיקה ולא ממלאת אותי, אבל זה לא כי אי אפשר לספק אותי. זה כי היא לא מספקת אותי. אני פוחדת שאני משליכה עליה את הדברים שכן עובדים, שאני רואה בה את מה שאני רוצה לראות, שאני נותנת לה את מה שאני רוצה שהיא תיתן לי ואז משכנעת את עצמי שאני מקבלת את מה שאני רוצה. זה היה חמוד אתמול, בשלב מסוים כשבכיתי והיא הייתה יחסית מאופסת היא אמרה בואי תשבי עלי, אני אחזיק אותך כמו תינוק, והיא נענעה אותי וליטפה אותי. זה היה חמוד.

אני כל הזמן רוצה לדפוק אגרופים בראש שלי. לא היה לי את האימפולס הזה הרבה זמן ולא עשיתי את זה עוד יותר הרבה זמן. בכללי אין לי יותר כמעט אימפולסים לפגוע בעצמי שזה יפה לשים לב עכשיו. בכל אופן. אני מרגישה שפשוט הרסתי הכל, שבמשפט האחד הזה שהיא אמרה פשוט נסגרתי והלכתי לספה, ואז היא התחילה לרקוד עם השותף שלה וכל הניסיונות שלה להגיע אלי לא צלחו. אני מניחה שכשאני במקום הזה כל מה שיוצא לי מהפה מנוסח ובטון של האשמה וביקורת. ואז הכל הדרדר. והיא לא רצתה יותר ללכת למסיבה. הרסתי לה את המצב רוח ואז עוד יותר שברתי אותה עד שהיא בכתה ונהייתה עצובה וחסרת אנרגיות ולא יכלה לזוז. היא לא יודעת להכיל עצב. והתחננתי שנלך בכל זאת למסיבה כי לא רציתי להרגיש שהרסתי לנו את הערב, אבל היא לא רצתה והיא לא יכלה. והכל מרגיש דרמטי כשאנחנו בתוך זה. גם עכשיו בוקר למחרת. ואני מרגישה שאני צריכה לעשות אנליזה ולהבין את הקשיים שלי ולעשות עבודה כדי להצליח לתקשר, וברור שאני לא רוצה להמשיך ככה, ברור שאני לא רוצה להרוס לה את השמחה כשהיא לא כולה קשורה אלי וממוקדת בי, אני יודעת שבתת מודע זה מה שאני עושה, אני מכירה את הנטייה הזאת שלי, את הקטנוניות, את כמה שהיא יכולה להישרף מקנאה ולהרגיש לא חלק ולרצות שכולם יסבלו כמוני, אני מכירה את זה. ואני לא רוצה, אני רואה את המרירות בתוכי כשהיא שמחה לפעמים בגלל דברים אחרים. היא אמרה זה מרגיש כאילו החוסר ביטחון שלך כל כך עמוק שלא חשוב מה אני אעשה זה לא ישנה כלום. אבל זה לא נכון. אני צריכה דברים מסוימים ואולי אפשר ללמוד מה הם והיא יכולה ללמוד לעשות אותם.

קצת עזר לי לכתוב, גם להתמודד עם החרדה. למרות שהיא עדיין מאד קיימת. אני לא מאמינה שאני צריכה להתחיל עכשיו שבוע חדש בלימודים. אין לי כוחות לקיום.

אני באמת לא יודעת מה לעשות כשיש לי זמן פנוי

המוח שלי מתחיל להתחרפן וכל הדברים שדחיתי ועכשיו יש לי זמן לעשות נערמים ולוחצים עלי ודוחקים אותי. זוגיות נניח פותרת הרבה מזה. אין לי בעיה לרבוץ ולעשות כלום אם אני ביחד, זה ניצול יעיל מאד של הזמן. אבל אם אני לבד השם ישמור. רק כל מה שאני צריכה לעשות ולחץ אם אני לא עושה אותם. מה שמוביל כמובן לחרדה משתקת וחוסר יכולת לבצע כלום, ואז אני גם לא נחה כי אני בחרדה אבל גם אני לא עושה שום דבר ומרגישה כישלון. מעגל הקסם.

מנסה להגיד לעצמי עכשיו, את לא צריכה לעשות היום כלום. זה בסדר אם הכביסות לא ייעשו, אם החדר לא יסודר, אם המצגת לא תוכן. גם הכלים יכולים לחכות. עכשיו מה את רוצה לעשות? אינני יודעת. הדלקתי דוד לאמבטיה. אני לא יודעת מה אני רוצה לעשות אבל. זאת הבעיה, אני כל החיים שלי חיה לפי מה שאני אמורה וצריכה. לא בדברים הגדולים באמת, הלכתי ללמוד אמנות הרי רחמנא לצלן. אבל בכל השאר, בכל היומיום, בדברים שמרכיבים חיים. ואז אין לי מושג מה אני רוצה, מה אני באמת רוצה. זה גם לא משאיר הרבה אנרגיה פנויה לזה, אין שקט, בהירות, זמן ריק, בשביל להבין מה אני רוצה. יש לחץ לחץ לחץ.

אוקיי עכשיו יש לי שבת. אני לא צריכה לעשות כלום. אני גם לא צריכה לדעת מה אני רוצה לעשות. אפשר לנוח ואפשר לרבוץ. זה בסדר גם אם לא אסע לתל אביב ולא אלך למסיבה ולא אראה את בייב. זה בסדר גם להישאר במיטה. (זאת הבעיה אבל, שאם נותנים לי לעשות מה שאני רוצה אני נלחצת ורק נשארת במיטה בסוף, כמו אתמול). זה בסדר גם לצאת מהמיטה. לא להתחרפן. לא להתחרפן. להירגע.

אני לא יודעת אם זה יעבור

זה שאני לא רוצה לתת לך יותר שום דבר

אולי רק אם נפרד ואז אני אתחרט

אני לא יכולה לסלוח לך על זה שאת לא יכולה לתת לי את מה שאני צריכה

כבר חודשיים אני לא רוצה לתת לך כלום

פשוט מרגישה שאני מאבדת את זה

מרגיש שאני לא יודעת איך לדאוג לעצמי

פשוט מאבדת את זה וככל שעובר הזמן יותר ויותר קשה לי להוציא אותי מזה למשוך אותי החוצה

רציתי לקום מהמיטה לפני 6 שעות ולעשות משהו

המוח שלי לא מפסיק לעבוד

החרדות שלי לא מפסיקות ומחרבות הכל

קשה לי לנשום

בא לי להפסיק להתקיים

אני פשוט לא סומכת עלייך 

אם לפני כן לא היו לי סיבות לא לסמוך כי היית אישה זרה ועדיין לא אכזבת אותי

הגעת למכסת האכזבות

אני לא סומכת על אנשים ואני לא סומכת עלייך

ואני רואה איך במו ידיי אני הורסת את מה שעוד נשאר

אבל כל מה שאני מרגישה עכשיו זה שבא לי שתעופי ממני שתתרחקי ממני שתעופי

אני לא רוצה שום דבר ממך וגם אני רוצה הכל ושתאהבי אותי

ושתאהבי אותי גם כשאני סגורה

ואם יש דבר שאת בוודאות לא יודעת לעשות זה לאהוב אותי כשאני סגורה

למה אנחנו ביחד אלוהים

זה יותר מדי בשבילי

אני מרגישה שתכף התודעה שלי לא תעמוד בזה יותר

בכמויות החרדה האלה

תכף אני אצטרך להעיף אותה ממני פשוט להעיף הכל ממני שיעופו ממני כולם

אני במיטה מאז שהתעוררתי והולכת ושוקעת

פיזית אני נהיית משותקת וסגורה

אני לא יכולה אם כמה שהקשר הזה מוציא את כל הנזקקות שלי ורק מגרד את הקצה של לענות על זה

כל מנגנוני ההגנה שלי פועלים

מה זה אומר? שיש ממה להגן על עצמי מפניו?

היא חולה ואני אמורה לנסוע אליה לסופש. לא ידעתי שזה עניין אבל אז היה רגע שהתחלתי לבכות, נזכרתי בפעמים שעברו שהיא הייתה חולה ואיך דאגתי לה, נסעתי אליה, קניתי לה כל מה שהיא הייתה צריכה, מצאתי לה את המיץ המיוחד שהיא רצתה, ליטפתי אותה במיטה. יותר מהכל, זה שליטפתי לה את הראש במיטה והייתי איתה כשהיא לא יכלה לזוז או לתפקד מרוב בחילה. ואז שבוע אחר כך אני הייתי חולה והיא פרקטקלי נטשה אותי. ואז הייתי צריכה להלחם על זה שהיא תראה כמה נפגעתי. שבועיים עברו עד שהיא הצליחה להתחיל לראות את מה שהרגשתי. ומשהו נשבר שם. לקח לי זמן להבין את זה אבל בסוף גם אמרתי לה, שאני לא יודעת איך אני אצליח לסמוך עליה שוב. 

בהמשך גם הבנתי שזה היה הקש ששבר את גב הגמל עם אמא שלי, שהיא נטשה אותי והתנכלה אלי כשהייתי במצב הרפואי הכי קשה וכואב בחיי, לפני שנה. מאז אני בקשר הכי רופף שאי פעם הייתי איתה. האמון שלי בה נשבר. וגם עכשיו, משהו באמון שלי בבתזוג נשבר. עברו כמעט חודשים והנה עכשיו היא חולה ומצאתי את עצמי בוכה בשירותים נזכרת ברגעים שליטפתי לה את השיער כשהיא הרגישה נורא.

חולי זה עניין. אמא שלי הייתה משתמשת בחולי כתירוץ לקבלת תשומת לב. לא בצורה מודעת כמובן, בסוף היא גם חלתה במחלה כרונית. אבל היום אני לא מסוגלת להיות לידה כשהיא חולה, אני לא מסוגלת לטפל בה יותר, זה מביא לי עצבים בגוף. ועכשיו אני מרגישה משהו מוזר עם הבתזוג. אני לא כל כך רוצה לטפל בה. אני חושבת על זה שאני לא רוצה לבוא אליה כדי לא להדבק. ואני בעיקר לא רוצה לתת לה כשהיא לא יכלה לתת לי. אני לא יודעת אם זה קטנוני או ילדותי. אני גם יודעת כמה הכל איתה פשוט לוחץ לי על הכפתורים של להרגיש לא רצויה, איך חוסר האמון שאוהבים אותי פשוט זוהר מבעד להכל. אני לא סומכת עליה. אני לא סומכת על אף אחד. וכואב לי. מחשבה שעלתה לי כבר לפני זמן, שאני נותנת לה את מה שאני רוצה לקבל, עושה בשבילה את מה שאני רוצה שיעשו בשבילי, אומרת לה את הדברים שאני רוצה שיגידו לי. מספיק לראות את איפה שהובלתי אותנו אליו בסקס. אני מחזיקה אותה ומאוננת לה ואומרת כמה אני שומרת עליה ודואגת לה. היא אמרה שהיא מרגישה בטוחה בפעם האחרונה שזה היה.

לא יודעת מה אני רוצה עכשיו או מה אני אמורה לעשות. קשה לי להביא את זה אליה כי זה קשה וגם כי היא חולה עכשיו. אני מרגישה שלא לבוא אליה עכשיו יהיה קצת לעשות דווקא ואני לא מצליחה להתגבר על זה. כואב לי שהיא לא דאגה לי כמו שהייתי צריכה, ובעצם כואב לי באופן כללי שלא דאגו לי כמו שהייתי צריכה. אני לא יודעת איך להתגבר מעבר לכאב הזה. איך להתקדם ממנו, בלי לנסות להכאיב חזרה.

היה טוב פעם שעברה שהתראינו, ביום.. ראשון? היום רביעי? משהו קורה בזמן שאנחנו בנפרד. בד"כ אני מרגישה את המרחק, אני רוצה להתרחק, ככה זה היה פעם, בקשרים אחרים. גם עכשיו זה קצת ככה. במיוחד שנסעתי לטיול ואני בעולם אחר. אבל הדבר היותר סוחף זה החרדות שלי מולה. שהיא לא משקיעה בי מספיק, שהיא לא נותנת לי מספיק תשומת לב, שהיא לא נותנת לי את מה שאני צריכה. זה מטורגר מאד בקלות. היא לא ענתה לי להודעות כמה שעות והנה. ידעתי שהיא בטח סרגה בזמן הזה כי היא נכנסה לתקופת הזאת שהיא באטרף על משהו ולא מפסיקה, ועדיין. זה לא משנה הרבה, גם לא זה שאני במדבר עוברת בין לאכול לג'קוזי לסאונה. כאילו משהו כל כך מעורער בבסיס שכל דבר מעיף אותי. אני ממש מותשת מזה. פשוט מותשת. אני לא יודעת מה לעשות עם זה. אני גם פשוט עייפה, אז זה יותר עכשיו.

השכנה שולחת הודעה, "יש מגש סושי מחוץ לדירה שלכם כבר הרבה זמן, כדאי שתכניסו שלא יתקלקל"

פותחת את הדלת, מגש מסיבות ענקי של סושי מלא בדגים ועניינים

ניסיתי למצוא את הבעלים הישרים של המגש המדובר, התקשרתי למספר טלפון לקוח 5 פעמים, התקשרתי לסושייה הם היו סגורים, ניסיתי עוד שלוחה, נאדה.

פוצצתי קופסה בסושי ויצאתי לפגוש את השותפות שלי.

עכשיו יש לי בטן מלאה בסושונים, ועוד נשאר חצי מגש.

בדרך מצאתי שוקולדים ברחוב