שדה פרחים

ספרו לי

לא רוצה להוציא כסף

מחר יום חדש

קמים וממשיכים לנסות

יפה עם כל הקושי והנטייה לוותרנות שהפסיכולוגית שלי תחלוק עליה, בכל זאת, שוב ושוב, אני לא מוותרת על הידיעה העמוקה שמגיע לי טוב, שטוב בדרך אלי, ואני חותרת אליו. ואם לא איתה, אז מישהי אחרת תדע לאהוב אותי יותר טוב ואני אותה. והחרדות ישככו. והבדידות הקיומית תשכך. וכל הכאב הזה ישכך. אני יודעת. גם כשזה מרגיש שזה בחיים לא יקרה, בחיים בחיים לא, הפצע ההורי הזה, החוסר הקיומי. הטוב יגיע.

לילה טוב

לפעמים אני חושבת שפשוט להיות כאן ולהמשיך זה די והותר לימים מסוימים. להמשיך גם כשקשה ובלתי נסבל.

מקודם חשבתי על זה שמאז שיצאתי מהבית של ההורים שלי לא חוויתי דיכאון משמעותי. תקופות קשות ולפעמים מחרידות היו, אבל לא דיכאון שבו אני כבויה כולי ימים ושבועות ולא יכולה לזוז, והכל חסר טעם. כשאני חוזרת להורים בסופשים מדי פעם זה מגיע, הכבויה, העצבות, העייפות. כל הנעורים שלי התמודדתי עם עייפות קשה. פתאום לפני כמה שנים, כשהתחלתי לעשות ביומיום שלי דברים שאני בחרתי לעצמי, פתאום אני לא כל כך עייפה יותר.

הייתה לי מחשבה לפני כמה ימים, על זה שעצב היה הרגש היחיד הבטוח של אמא שלי. כשהיא זעמה היא לא הייתה בטוחה, כמובן, אבל גם כשהיא הייתה שמחה. הכל אצלה היה בעוצמות קשות ומופנה כלפיי. וכשהיא הייתה עצובה, פתאום זה לא היה אלי יותר. היא נכנסה לעצמה. ואז אני הייתי מרגישה את האחריות לבוא אליה ולנסות לשמח אותה.

עצב נהיה חלק מהותי מהזהות שלי. בשנים האחרונות פחות, פתאום הפסקתי להגדיר את עצמי בתור אדם עצוב, פתאום נהיו עוד צבעים. לאחרונה זה שוב חוזר. הזוגיות הזאת, כמה שהיא הדגישה את הנטייה שלי לעצבות והנטייה שלה לשמחה. איך שאני באופן טבעי הולכת לקושי ולראות את הרע והקשה והיא רואה את הטוב. אני לא אוהבת את זה. הלוואי שהיה מישהו שהיה אומר לי מה יקרה אם נישאר יחד. שיגיד לי אם אנחנו צריכות להיות יחד. שיעזור לי להבין, אם בסוף זה יהיה שווה את זה, או שרק נפגע אחת בשנייה יותר.

לא חוויתי הרבה קשרים שעושים לי חרדה כמו הקשר הזה, אני חושבת. רגשות אחרים קשים, לעיתים קשים לא פחות, אבל חרדה, בטווח הארוך הזה, לא. אני לא יכולה אבל להמשיך לחשוב אם אנחנו צריכות להיפרד כל הזמן. לא יכולה.

אולי אני פשוט צריכה לפטור את עצמי מלחשוב היום. אסור לך לחשוב כשאת כל כך עצובה וכו. אם הייתי רווקה הייתי בצ'ט של הכלוב מנסה לחפש מזור אצל אנשים זרים. אולי בכל זאת אעשה את זה, אני לא צריכה להיות רווקה בשביל זה, אבל כשאני לא יכולה לחפש מין או קרבה רגשית פוטנציאל החיפוש והמציאה פחות מרגש. 

הלוואי שיכולתי להראות את עצמי למישהו. הלוואי שמישהו היה רואה. מעבר לחומות וקוצים שלי. האוטומט שלי הוא לומר שזה לא הוגן ואני לא יכולה לצפות מאף אחד לראות אותי אם אני הודפת את כולם. אבל אני עושה את הכי טוב שלי. אני ממש ממש מנסה. זה מרגיש כאילו לא, כאילו אני לא מנסה מספיק, ששום דבר שאני עושה הוא לא מספיק. אולי זה גם פשוט לגיטימי להרגיש שאני רואה שיראו אותי למרות שאני מסתתרת. פשוט לגיטימי לכאוב את זה.

זה עצבות שאין לה תחתית

אני יכולה לומר ולכתוב ולמשוך את עצמי למטה

מהרגעים הבודדים בחודש האחרון שאני בלי רשתות חברתיות שאני מתגעגעת לרילז

פשוט לשרוף את המוח ולהתנתק

כל מה שיש לי זה את הכלוב ואי אפשר לפתוח אותו ליד המשפחה

אני רוצה שהיא תנחם אותי אבל כל מה שיש לי בראש זה שאני מעיקה עליה כשאני עצובה, שהיא לא יודעת מה לעשות איתי, שהיא מרגישה שזה אשמתה, שאני מפריעה לה בערב עם השותף המצחיק שלה שבלתי נסבל לי בזמן האחרון והיא יודעת את זה

אני לא יודעת מה לעשות כדי לא להישאר לבד עם התחושות שלי

אחרי שכתבתי את כל זה כתבתי לה שאני מרגישה נורא לבד ונורא עצובה

ונכביתי עוד יותר

להגן על עצמי מאכזבה

שהיא תגיד או תעשה את הדבר הלא נכון

שתי מצפות לזה כל הזמן, שהיא תגיד ותעשה את הדבר הלא נכון

שתינו מותשות

לא יודעת

לא יודעת מה אני צריכה 

פשוט שיהיו איתי ויחבקו

אתמול כשהיא סופסוף חיבקה אותי הרגשתי כל כך מוצפת

מקודם אבא שלי עשה איזו תנועה וזה נראה כאילו הוא בא לשים עלי יד לחיבוק אבל הוא בסוף לא ועוד רגע בכיתי

אני מרגישה כל כך לבד פשוט לבד

בא לי ללכת לישון

כרגיל כשאני מגיעה לבית של אבא שלי

לפחות יש לי הפוגה של להביא ולהחזיר את אחי, וגם הוא לוקח אליו את עבודת הלתקשר עם המשפחה.

אני עייפה. מערכת היחסים שלי מפעילה אותי ברמה יומיומית שעתית דקתית. היא אומרת שדברים הצטברו בלי שדיברנו עליהם, ואנחנו צריכות פשוט לדבר על איך אנחנו מרגישות. כן, נכון. זה לא משנה את העובדה שכל דבר הכי קטן מפעיל אותי ברמות קשות, מפעיל את הגוף שלי, מלבה ומכבה אותי בו זמנית. הלופ האינסופי בראש שלי שלא אכפת לה ממני, הוא משכנע מאד, שום דבר כמעט לא מרגיע אותו. במיוחד עכשיו, עם כמה שאני מרגישה לבד אצל המשפחה שלי, ואני כל כך זקוקה. כל הזמן אני זקוקה.

רוצה להרים את עצמי כדי שיהיה לי כיף בכל זאת עכשיו בפורים. מחר נלך למסיבה של חברים שלה ויש לי מחשבה ללכת לסדום אחר כך, אבל נראה לי שאלך לבד. אני אוכל ליהנות אם אלך לבד?

אני כל הזמן עצובה. הייתי עצובה גם לפניה כל הזמן. אבל זה יותר קשה בזוג. בא לי לבכות. אני בורחת פה לשירותים. אני לא יודעת איך להרים את עצמי ואני לא יודעת אם אני רוצה. רק הולכת ונכבית יותר ויותר. עם מלא חומות כי זה המקום הכי פגיע שלי. רוצה שיתקרבו אלי, שיערסלו. רוצה מקום להישען, להתמך. אין לי.

יש דברים שאני מבינה. סמים לא יפתרו לי את הבעיות אלא יחריפו אותם. התמכרות לדברים אחרים גם לא מועילה, אני מנסה לא לעשות אביוז קיצוני מדי באוכל או סקס. בסוף, גם לשקוע במיטה שלי ימים לא יעזור. אז מה נשאר לי? להרגיש את כאבי הקיום? להיות נוכחת בתוך החיים שלי? לא ללכת לקצוות? לא להיענות לרצון שלי לשרוף הכל?

אני גם מרגישה לבד וגם לא סומכת על אף אחד. יופי. לכי תרגישי את הכאב. ומה אז? איך משנים את המוח? אני עייפה. אני עייפה ממערכת היחסים שלי ומכל מערכות היחסים. עייפה מאיך שמפגשים עם העולם גורמים לי להרגיש. אני לא רוצה להיות מלאת חמלה או אמפתיה, לא כלפי אף אחד. תנו לי לשרוף ולהישרף.

הגרסה שלי לזה היא לאכול קבנוס. אני לא עושה יותר סמים, אני אוכלת קבנוס. אני לא מעשנת, אני אוכלת דברים שעושים לי כואב בבטן. זה לא עדיף. אולי זה כן.

נתפס לי הצוואר בבוקר וזה הרס לי את היום. הייתה לי חזרה טובה עכשיו אבל. מפגש טוב. אנשים חדשים זה מה שאני צריכה. רק חדש ואז לעבור הלאה. אי אפשר לסמוך על שום דבר. שום דבר לא יציב, אז אני צריכה להתנדף, לזוז, להיות בתנועה.

האם יש משהו שהייתי רוצה עכשיו?

היה לי יום די טוב, מלבד זה שהייתי ספוגת מים ועשיתי את דרך מבאסת בבוקר ללימודים, וגם זה שהייתי סגורה לבני האדם ולא רציתי שיחדרו. וסגורה לבייב. ישבתי שעות על האינטרנט וחקרתי דברים שמעניינים אותי ללימודים. הכנתי שוקו בנז וגם סלט בנז. עכשיו 10 ואני הולכת לישון ולהתעורר ב6. חוויתי די סיפוק היום, עשיתי המון. הקשבתי ליצירה נוצרית של 50 דק. הכנתי סשן לחזרה מחר. ראיתי סרט של קרוננברג שהמליצו בלימודים ונחרדתי. אני תוהה למה אני מסכמת. אני כן מרגישה שמשהו חסר. אני סגורה אליה מאד אבל לא הייתי רוצה להיות פתוחה. אולי כן? אולי הייתי רוצה. להצליח לשחרר.

אתמול באתי אליה והיה קצת מבאס, עשיתי את כל הדרך באמצע שבוע לימודים כדי לראות יחד סרט. לא ציפיתי לזה שזה יהיה אירוע חברתי והיו שם חברות שלה, בעיקר 2 חברות שאני לא אוהבת בכלל. חרדה חברתית, נסגרתי. ואז כשחזרנו הביתה אחר כך היא חשבה שאני כועסת עליה. זה מבאס. בגלל שהיא מופעלת ממני מכל דבר אין לה פניות לראות שבסך הכל נסגרתי מסיטואציה חברתית שלא ציפיתי לה. שפשוט הייתי צריכה שיתנו לי מקום להרגיש את מה שאני מרגישה ושלא ילחצו מזה. שלא תזוז מכל תנודה הכי קטנה שלי. זה מעייף כל כך. גם מעייף כי אני רואה איך באמת אני בנוןסטופ ביקורת כלפיה ואני לא יודעת מה לעשות עם זה. לא יודעת.

בכל מקרה. אני גמורה. אני אלך לישון. היה יום לא רע.

בוקר של לקרוא פה פוסטים

ואני קולטת שמזמן לא היו לי פנטזיות בדסמיות

אין לזה מקום כשהנפש שלי מטורגרת כל כך עמוק

השבוע נגעתי בעומק הצורך שלי, הנזקקות

התחוור לי כמה אני כולי צורך

שיאהבו אותי, שירצו אותי, שיגעו בי, שיחזיקו אותי, שיראו אותי וכמה שאני רוצה ומנסה וטובה

עכשיו אני קולטת ששם היה כל הרצון שלי בבדסמ

לחזור שנה אחורה לפוסטים שכתבתי, על זה בדיוק כתבתי

מערכת היחסים הזאת מדגישה את הצורך אבל לא נותנת עליו מענה ראוי

אתמול נדמה לי כתבתי במחברת, את רוצה שלא אצטרך ממך כלום ואני כולי צורך

אם נמשיך וננסה יקח עוד הרבה זמן עד שנוכל לגעת במשהו שקשור לבדסמ, אם בכלל זה יעלה שוב כרצון

אני לא מרגישה בטוחה, שתינו לא מרגישות בטוחות

היא לא משהו יציב שאני יכולה להישען עליו. זה כל כך עצוב לי לכתוב את המילים האלה.

אני מנסה לחשוב אם זאת אני, אם זה הדפקות שלי שלא יכולות לסמוך, וברור, ברור שזה קשור, כל כך קשה לי לסמוך על אנשים, שהם אוהבים אותי, שהם רוצים בי, שיישארו, שלא יפגעו בי ושאם יפגעו זה לא יהיה קטסטרופלי וגם יידעו לקחת על זה אחריות. כל כך קשה לי לסמוך על זה.

אבל גם היא, אין כאן יציבות. אתמול היא אמרה שקשה לה להפנות את המשאבים שלה אליה לעיבוד של הדברים כי היא צריכה להפנות אותם אלי ולדאוג לי. זה ממש כאב. במיוחד כי בקושי ביקשתי ממנה משהו. בקושי אמרתי לה משהו. היא אמרה ביום רביעי שהיא דואגת לי, שיש לה תחושה שאני לא בטוב, וזה קצת ריכך את החומות שלי ואפשרתי לה קצת יותר לראות אותי. קצת יותר ביקשתי ממנה קרבה. ולא היה לה לתת לי. אין לה מספיק משאבים לדאוג גם לה וגם לי. ככה זה מרגיש. הנה עכשיו אני עומדת לבכות. וזה ממש כאב שהיא אמרה את זה, כי בקושי באתי אליה עם משהו. אם בפעמים האחרות היא אמרה שזה מרגיש שאני דוחפת את הכאב שלי לפנים שלה, הפעם לא עשיתי כמעט כלום, לא אמרתי לה כלום, הייתי עצובה ובחרדה בשקט, בכיתי לבד עם עצמי. אז איך היא אומרת דבר כזה? אין לה שום דבר לתת לי? היא לא רוצה שארצה ממנה כלום? איך אני אמורה להיות במערכת יחסים כזאת?

ניסיתי חזרה לא להיכנס למחשבות האלה אתמול. לא ליפול ללופים האלה, של להפנות אליה אשמה וכאב, להישאר עם הכאב של עצמי. סיפרתי חברה על איך כשכל השבוע הזה שאנחנו ברע היא לא מראה לי חום וקרבה ושאני זקוקה לזה והיא אמרה ברור. זה היה קטן אבל נתן לי הרבה. כן, זה הגיוני שאני רוצה וצריכה חום. אני לא רואה אותה בסיטואציה הזאת? אני לא יודעת, זה גם לא שהיא מביאה משהו מעצמה אלי כדי שאראה. אני חושבת שהיא רוצה מאד את הקשר הזה, מנסה מאד בדרכים שלה. כואב לי וקשה לי. השבוע הזה היה כל כך קשה. באמת הרגשתי כל כך כל כך זקוקה. 

קשה לי להתרכז

כל זמן פנוי אני חוזרת להודעות 

יש לי בחילה

כולי צורך

אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי

מה הייתי עושה לפניה כשהייתי נכנסת למצבים האלה

קודם כל הייתי נכנסת הרבה פחות אני חושבת

מה הייתי עושה? משככת את הכאב בדרכים שאני מכירה

הסחות דעת למיניהם

הרי לפני שנה כשהיה את כל המוות הייתי מחוברת בוריד לכלוב

מה הייתי עושה

וואלה בא לי סיגריה ברמות

אבל כבר שנה ו7 חודשים לא עישנתי ואני לא רוצה לחזור

יש לי תחליף טבק ואני ממש מתלבטת אם לעשן אותו

אולי להתחיל מלקום מהשירותים

אה

נראה לי שזאת גרסה הפוכה של מה שהיה בשבת

שהיא לחצה עלי ולחצה עלי וזה סגר אותי עוד ועוד

ועכשיו כנראה שאני לוחצת עליה והיא נכנסת עמוק יותר לעצמה