כרגיל כשאני מגיעה לבית של אבא שלי
לפחות יש לי הפוגה של להביא ולהחזיר את אחי, וגם הוא לוקח אליו את עבודת הלתקשר עם המשפחה.
אני עייפה. מערכת היחסים שלי מפעילה אותי ברמה יומיומית שעתית דקתית. היא אומרת שדברים הצטברו בלי שדיברנו עליהם, ואנחנו צריכות פשוט לדבר על איך אנחנו מרגישות. כן, נכון. זה לא משנה את העובדה שכל דבר הכי קטן מפעיל אותי ברמות קשות, מפעיל את הגוף שלי, מלבה ומכבה אותי בו זמנית. הלופ האינסופי בראש שלי שלא אכפת לה ממני, הוא משכנע מאד, שום דבר כמעט לא מרגיע אותו. במיוחד עכשיו, עם כמה שאני מרגישה לבד אצל המשפחה שלי, ואני כל כך זקוקה. כל הזמן אני זקוקה.
רוצה להרים את עצמי כדי שיהיה לי כיף בכל זאת עכשיו בפורים. מחר נלך למסיבה של חברים שלה ויש לי מחשבה ללכת לסדום אחר כך, אבל נראה לי שאלך לבד. אני אוכל ליהנות אם אלך לבד?
אני כל הזמן עצובה. הייתי עצובה גם לפניה כל הזמן. אבל זה יותר קשה בזוג. בא לי לבכות. אני בורחת פה לשירותים. אני לא יודעת איך להרים את עצמי ואני לא יודעת אם אני רוצה. רק הולכת ונכבית יותר ויותר. עם מלא חומות כי זה המקום הכי פגיע שלי. רוצה שיתקרבו אלי, שיערסלו. רוצה מקום להישען, להתמך. אין לי.