יש דברים שאני מבינה. סמים לא יפתרו לי את הבעיות אלא יחריפו אותם. התמכרות לדברים אחרים גם לא מועילה, אני מנסה לא לעשות אביוז קיצוני מדי באוכל או סקס. בסוף, גם לשקוע במיטה שלי ימים לא יעזור. אז מה נשאר לי? להרגיש את כאבי הקיום? להיות נוכחת בתוך החיים שלי? לא ללכת לקצוות? לא להיענות לרצון שלי לשרוף הכל?
אני גם מרגישה לבד וגם לא סומכת על אף אחד. יופי. לכי תרגישי את הכאב. ומה אז? איך משנים את המוח? אני עייפה. אני עייפה ממערכת היחסים שלי ומכל מערכות היחסים. עייפה מאיך שמפגשים עם העולם גורמים לי להרגיש. אני לא רוצה להיות מלאת חמלה או אמפתיה, לא כלפי אף אחד. תנו לי לשרוף ולהישרף.
הגרסה שלי לזה היא לאכול קבנוס. אני לא עושה יותר סמים, אני אוכלת קבנוס. אני לא מעשנת, אני אוכלת דברים שעושים לי כואב בבטן. זה לא עדיף. אולי זה כן.
נתפס לי הצוואר בבוקר וזה הרס לי את היום. הייתה לי חזרה טובה עכשיו אבל. מפגש טוב. אנשים חדשים זה מה שאני צריכה. רק חדש ואז לעבור הלאה. אי אפשר לסמוך על שום דבר. שום דבר לא יציב, אז אני צריכה להתנדף, לזוז, להיות בתנועה.