לפעמים אני חושבת שפשוט להיות כאן ולהמשיך זה די והותר לימים מסוימים. להמשיך גם כשקשה ובלתי נסבל.
מקודם חשבתי על זה שמאז שיצאתי מהבית של ההורים שלי לא חוויתי דיכאון משמעותי. תקופות קשות ולפעמים מחרידות היו, אבל לא דיכאון שבו אני כבויה כולי ימים ושבועות ולא יכולה לזוז, והכל חסר טעם. כשאני חוזרת להורים בסופשים מדי פעם זה מגיע, הכבויה, העצבות, העייפות. כל הנעורים שלי התמודדתי עם עייפות קשה. פתאום לפני כמה שנים, כשהתחלתי לעשות ביומיום שלי דברים שאני בחרתי לעצמי, פתאום אני לא כל כך עייפה יותר.
הייתה לי מחשבה לפני כמה ימים, על זה שעצב היה הרגש היחיד הבטוח של אמא שלי. כשהיא זעמה היא לא הייתה בטוחה, כמובן, אבל גם כשהיא הייתה שמחה. הכל אצלה היה בעוצמות קשות ומופנה כלפיי. וכשהיא הייתה עצובה, פתאום זה לא היה אלי יותר. היא נכנסה לעצמה. ואז אני הייתי מרגישה את האחריות לבוא אליה ולנסות לשמח אותה.
עצב נהיה חלק מהותי מהזהות שלי. בשנים האחרונות פחות, פתאום הפסקתי להגדיר את עצמי בתור אדם עצוב, פתאום נהיו עוד צבעים. לאחרונה זה שוב חוזר. הזוגיות הזאת, כמה שהיא הדגישה את הנטייה שלי לעצבות והנטייה שלה לשמחה. איך שאני באופן טבעי הולכת לקושי ולראות את הרע והקשה והיא רואה את הטוב. אני לא אוהבת את זה. הלוואי שהיה מישהו שהיה אומר לי מה יקרה אם נישאר יחד. שיגיד לי אם אנחנו צריכות להיות יחד. שיעזור לי להבין, אם בסוף זה יהיה שווה את זה, או שרק נפגע אחת בשנייה יותר.
לא חוויתי הרבה קשרים שעושים לי חרדה כמו הקשר הזה, אני חושבת. רגשות אחרים קשים, לעיתים קשים לא פחות, אבל חרדה, בטווח הארוך הזה, לא. אני לא יכולה אבל להמשיך לחשוב אם אנחנו צריכות להיפרד כל הזמן. לא יכולה.
אולי אני פשוט צריכה לפטור את עצמי מלחשוב היום. אסור לך לחשוב כשאת כל כך עצובה וכו. אם הייתי רווקה הייתי בצ'ט של הכלוב מנסה לחפש מזור אצל אנשים זרים. אולי בכל זאת אעשה את זה, אני לא צריכה להיות רווקה בשביל זה, אבל כשאני לא יכולה לחפש מין או קרבה רגשית פוטנציאל החיפוש והמציאה פחות מרגש.
הלוואי שיכולתי להראות את עצמי למישהו. הלוואי שמישהו היה רואה. מעבר לחומות וקוצים שלי. האוטומט שלי הוא לומר שזה לא הוגן ואני לא יכולה לצפות מאף אחד לראות אותי אם אני הודפת את כולם. אבל אני עושה את הכי טוב שלי. אני ממש ממש מנסה. זה מרגיש כאילו לא, כאילו אני לא מנסה מספיק, ששום דבר שאני עושה הוא לא מספיק. אולי זה גם פשוט לגיטימי להרגיש שאני רואה שיראו אותי למרות שאני מסתתרת. פשוט לגיטימי לכאוב את זה.