שדה פרחים

אני אמא שלי

Cuz I am ready to go to war

לא יודעת איך היא שרדה להיות עם אבא שלי כל כך הרבה זמן

כל כך ברור כמה הם לא התאימו

ואני מבינה יותר למה היא הייתה אישה כל כך מחורפנת

הרצון שיש לי לתפוס אותה ולנער אותה

זה מעניין, אני לא זוכרת ששמתי לב לזה קודם, שכשהצרכים שלי לא מקבלים מענה אני כועסת ורוטנת

אולי זה כי לא הייתי עדיין עם מישהי כמוה, כל כך נמנעת, תמיד זה היה התפקיד שלי

ואז כשהצרכים שם לא נענו נסגרתי

זה כל כך מכעיס אותי שהיא לא ענתה לי

זה מרגיש לא הוגן

כל החרא הזה מרגיש לא הוגן

היה צפוי שנגיע לכאן, כשאנחנו כל כך ברע ואני שבוע לא מקבלת חום

היא בייסקלי הייתה צריכה לומר אני לא יכולה לתת לך את זה עכשיו, לכי למישהי אחרת

והיא אמרה שהיא לא יכולה, כמה פעמים, ואמרתי בסדר, פשוט כואב לי

ודיברתי עם 3 חברות שונות שאני אוהבת

אבל אתמול שוב הייתי עצובה בלילה ובכיתי ובכיתי ולא הפסקתי לכתוב אז שאלתי אם היא יכולה להגיד לי משהו אוהב

למה אני כותבת כאילו עשיתי משהו לא בסדר

אני פשוט מבינה שזה כנראה שם עליה לחץ

ואני רוצה להגיד לה שאני מבינה שזה שם עליה לחץ ואני מצטערת או זה בסדר או משהו לא יודעת

אבל כל כך נמאס לי לבוא לקראתה

היא בטח מרגישה שהיא באה לקראתי

בדיוק היא ענתה לי

שהיא כבר הלכה לישון, למרות שראיתי שהיא הייתה מחוברת

ושהיום יום חדש ושהאביב בפתח

אני מרגישה את הבעבוע מתחת לחזה שלי

אני מתחילה לכעוס על זה שהיא הורסת לי כל כך את המצב רוח

ישנתי פשוט חרא

לא בא לי לדבר איתה ולא בא לי שהיא תבוא למפגש החברתי הזה היום. בא לי להיות שם עם החברות שלי ושהיא לא תהיה

בתוך כל זה היה לי חלום רך עליה

החזקתי אותה קרוב ונגעתי לה בתחת 

זה פשוט מעפן 

התנהגות מעפנה 

מעפנה

יש לי את הבלוג הזה לקרוא אחורה את כל החרא

זה עצוב שאין פה את הטוב של מערכת היחסים שלנו

יש גם טוב

בא לי לנער אותה להגיד הלו מה נסגר

מרגישה שאין לי זכות אחרי שגם אני הייתי ככה

אצלי זה ממוקד, נקודתי יותר מאצלה, אינטנסיבי יותר

אצלה זה נמשך לאורך זמן, נמתח, עד שאני מאבדת את זה

בא לי לכעוס עליה, בא לי להאשים אותה, בא לי להוכיח אותה 

אבל מה יש להוכיח בנאדם על זה שהוא לא אוהב אותך כמו שאת צריכה

אולי רק להוכיח את עצמי

אבל אני צריכה מישהי לכעוס עליה 

לאן להפנות את האנרגיה הזאת

ניסיתי ללכת לישון לפני שעה וחצי ולא הפסקתי לבכות ועכשיו אני לא מצליחה לעזוב את הטלפון 

אני מתה

מתה מעייפות

רוצה שזה יגמר הבכי והקושי והעצב

רוצה להפסיק לבכוא אליה עם הצרכים שלי

לפני שעה כתבתי לה שאני עצובה ואם היא יכולה לכתוב לי משהו אוהב והיא ראתה ולא ענתה

זה מעפן 

שפאקינג תגיד שהיא לא יכולה לפחות שפאקינג תגיד משהו

אין לי חשק לראות אותה

אין לי חשק לכלום

בשביל מה אני צריכה להרגיש אשמה על משהו

אני מרגישה שיש לה כל כך הרבה בעיות

זה חרא להגיד את זה זה באמת חרא

גם לי יש מיליון בעיות כמובן

אולי אנחנו פשוט לא פאקינג מתאימות

פשוט אין לי כוח אין לי כוח לחרא הזה לא רוצה להרגיש ככה יותר

אני נותנת לך הזדמנויות לאכזב אותי

ואת לא

1. הקול שאומר הנה רואה, רואה, את לא יכולה לדעת שאת רוצה להיות איתי לנצח, הנה רואה, רואה. אני לא יודעת למה אני כל כך מתלהבת להוכיח לה שהיא לא רוצה להיות איתי.

2. חווית שבר, הרגשת חרא, את מרגישה רגשות ממש קשים. טוב וול, וואט גוז אראונד קאמז אראונד. אני הרגשתי כל כך רע כשאת גרמת לשבר באמון שלי.

אני שונאת את זה. אני שונאת את משחקי האשמות האלה, אני שונאת את ההתחשבנויות האלה, אני שונאת. יש לי בחילה.

ועדיין, כשהיא כתבה לי שהיא מרגישה שנוצר שבר שהיא לא יודעת איך להתחיל להתמודד עם לחזור ממנו, זה הרגיש כל כך רע. זה מרגיש כל כך רע.

אין לי זמן להרגיש רע. אני צריכה לצאת ללימודים שוב.

The notion שדרך עבודה קשה מגיעים למקומות רצויים. שצריך עבודה קשה כדי להגיע למקומות רצויים.

רציתי לשאול אתמול את הפסיכולוגית שלי על מה אני יכולה לסמוך, על איזה יציבות אני יכולה לסמוך, בתוך עולם שאין בו יציבות. אבל שכחתי. אני יודעת שהיא הייתה מדברת על איזונים ומינונים, על שיפועים מסוגים שונים.

The only constant is change, הוא מחזוריות, מחזורי הירח כמו שהמכשפה שלי אומרת. לימדה אותי. איפה אנחנו עכשיו במחזור? זה לא קורה הרבה, הצד הזה שבו אני הפוגעת, אני עשיתי משהו דפוק. לפסיכולוגית שלי יש נטייה לרכך אותי, לרכך את התפישה שלי את עצמי בפני עצמי. אני לא חושבת שעשיתי משהו דפוק במיוחד, אני חושבת שהיה לי קשה, הייתי מתוסכלת, כאב לי, כעסתי לפרקים, אני לא חושבת שמה שקרה הוא רצוי או טוב. אבל הוא מה שקרה. עכשיו אנחנו בשלב במחזור שכבר שלושה ימים אנחנו בקושי מדברות והנה הרגע שאני מתחילה להרגיש חרדה. הנה הוא מגיע. היכולת שלי לתת לה ספייס כשהיא זקוקה לה גדלה וגם התנודות קטנות. אבל הנה הרגע מגיע והסיטואציה הזאת עושה לי חרדה. אני עייפה מזה וגם היא עייפה.

אני לא רוצה להיפרד אבל אני כן מסתובבת עם השאלה אם אנחנו מתאימות, עושות טוב אחת לשנייה. המון זמן לא עשינו טוב אחת לשנייה באופן קונסיסטנטי. הפסיכולוגית שלי אומרת שיש נושאים אחרים בחיים שלי שמבקשים התייחסות ומגיעים בעיקר אליה. כן, זה הגיוני. אולי אני שמה עליה יותר מדי דברים. אני משווה את זה לאקסית שלי. זה אף פעם לא הרגיש שקשה לה לאהוב אותי, היו דברים שהיו קשים אבל היא ידעה לאהוב אותי באופן שהייתי זקוקה לו, יחסית. וגם אני אותה, יחסית. הפער הוא מה שהוביל לסוף שלנו. ועכשיו, עם המכשפה שלי, מה עכשיו.

אתמול בערב חתכתי לעצמי סלט וחשבתי על זה שאני מרגישה שהפסיכולוגית שלי לא בעד הקשר הזה. וחשבתי על מה שהפסיכולוגית שלה אמרה לה בפגישה האחרונה, שהיא שמחה בשבילה, על מה שאנחנו עושות בקשר שלנו. ואז פרצתי בבכי, בין חסה לפטרוזיליה, ובכיתי ובכיתי. זאת לא תופעה זרה, שאני בוכה באמצע משהו, זה כן כאב. עכשיו אנחנו לא כל כך מתקשרות, יחסית סולידי, בטח שלא רגשי, חוץ מאני אוהבת אותך לילה טוב. כתבתי לה בבוקר שחלמתי שחוטפים אותי לעזה ומתעללים בי, היא אמרה זה נורא. היא לא אמרה אוי מאמי. אין לה חום אלי והסרטים שלי מתחילים לרוץ. היא רוצה להיפרד? היא רוצה לעזוב אותי? למה היא התכוונה כשהיא אמרה שלא צריך לקפוץ למסקנות והחלטות? אני מרגישה את החרדה, אני רוצה לבכות. ויתרתי על לשבת בשמש בהפסקה שלי כדי לכתוב כאן. עכשיו אני רוצה לבכות.

אני לא רוצה להיפרד, אני רוצה לדעת מה לעשות כדי שנעבוד. כי אני אוהבת אותה. כי היא חשובה לי. כי החיוך שלה משמח אותי ואני רוצה שהיא תהיה שמחה איתי ושאני אהיה שמחה איתה. זה פשוט לא קל, ואני מפוחדת, אז אני נאטמת. אבל גם לא באמת. אני צריכה שהיא תהיה חמה אלי, אני כל כך צריכה את זה, שהיא תתקרב אלי. היא אמרה שהיא לא יכולה להתקרב כשהיא לא מרגישה בטוחה. המילים האלה כל כך קשות, לא מכילות בתוכן ספקטרום. את לא מרגישה בטוחה כי זה מטרגר אותך, לא כי אני מסוכנת. אולי בתוכה זה לא משנה.

אני עצובה.

וואו אני פאקינג כועסת

ניסיתי לעשות שנצ ופשוט ניהלתי איתה ריב שלם בתוך הראש

הסתכלתי על הלוז שלה לפני כמה ימים כדי להבין מתי יהיה לנו זמן להיפגש, והבנתי שרק בסופש, וראיתי שהיא קבעה שיעור גיטרה ביום שישי, וזה מרתיח לי את הדם

כי כל הסיפור הוא שהיא לא פאקינג מפנה לי זמן, והיא לא עושה מאמצים להגיע אלי למרות שאני כל הזמן עושה מאמצים להגיע אליה

אני לא מבינה איך יש לה זמן ל2 התנדבויות בשבוע, ועכשיו היא מוסיפה שיעורי גיטרה כשהיא גם ככה עמוסה, אבל מתי בדיוק היא מתכננת לבוא אלי? ובשבת יש לנו איזה אירוע למידה ואחרי זה ראיתי שיש לחברה שלה יומולדת. אני מרגישה שהדם שלי רותח. והיא לא מדברת, היא לא מעלה כלום. אין לה בעיה לקבוע מיליון ואחד תוכניות מראש, אבל כשזה מגיע אלי זה פתאום מאמץ. מה שדפוק זה שככה אני באה מראש לשיחה. אפילו לא שמעתי מה יש לה להגיד בנושא, אם היא חשבה על מתי ניפגש. אבל אני גם יודעת שאני פשוט צריכה להיות מוכנה להתאכזב. אז לא רוצה לעשות בשבילה את המאמץ סופ"ש הבא, לא רוצה לבוא אליה. אני פשוט לא רוצה. למה אני צריכה להתאים את עצמי ללוז שלה כשהיא לא עושה פסיק של מאמץ לקראתי. אני כל כך עצבנית.

ועכשיו לא יהיה לנו זמן לדבר היום. אני יודעת שלא. או שנגיע מאוחר אליה אחרי הארוחה אצל אמא שלי ואז אני אהיה עייפה ונדבר עד מאוחר ואז אני אלך לישון מאוחר ואהיה גמורה מחר בעבודה. או שאני אעשה את המאמץ להגיע אליה מחר, וכן זה מאמץ. ועוד שעה אני אוספת אותה ואני לא יודעת איך להסתיר את כל הזעם שאני מרגישה ולהיות נורמלית בשביל להיות אצל אמא שלי בארוחה. אין לי כוחחחחחח בא לי לצרוח אני כל כך עצבנית נראה לי שאני רועדת מרוב עצבים

לופים ולופים של מחשבות שלא פוסקות 

אני לא יכולה לראות את הכוונות הטובות שלה

אני לא חושבת שיש לי בכלל מקום לשמוע אותה אם להקשיב לה מרוב שאני כל כך כועסת

אני בלופים שלא נגמרים

את לא עושה לי מקום בעולם שלך, לא צריך, אני אעשה לי עולם משל עצמי

גורם לי לחשוב עלי הקטנה

כשאמא שלי סיפרה לי לפני שנים שלא הייתי רוצה אותה, הייתי הולכת ממנה, הייתי עצמאית מגיל צעיר, נוצרה לי תמונה שלי בת השנתיים זוחלת (למרות שהתחלתי ללכת בגיל חצי שנה בעצם) הלאה, החוצה, הרחק. היום אני חושבת שזה דימוי מעניין, מחשבה מעניינת נצרבה לה במוח, על חוסר הרצון שלי בה. זה מה שזה היה אבל הרי, היא פחדה שאני לא ארצה אותה, אז היא עשתה דברים לדחות אותי, להרחיק אותי. בשנים האחרונות קראתי לזה - היא פחדה שאדחה את האהבה שלה, אז היא דחתה את שלי. זה על כמה מישורים. מניעת אהבה וגם מניעה של נתינת האהבה. זה מורכב וזה מבלבל.

יש לי הרבה את התמונה הזאת בראש בזמן האחרון, אני הקטנה זוחלת הלאה. ככה זה מרגיש גם עכשיו. בשבוע האחרון אני כל הזמן כועסת עליה, בלי סיבה נראית לעין. אני גם בכללי כל הזמן כועסת וכל הזמן רעבה כמו ג'מוס. אני רוצה להאמין שאני לפני וסת. ובכל מקרה, מה עכשיו, מה יש בי עכשיו? חשוב לשאול את זה? אני לא יודעת, אני רואה את הקצה של זה. היא אמרה שיש יום יפה בחוץ והיא אולי תלך לים, ואני מתעצבנת, אפילו שאין בזה הגיון, אני בעבודה, זה לא שהיא יכלה להזמין אותי. אותו דבר מוקדם יותר השבוע כשהיא עשתה פיקניק עם החברים שלה ואני הייתי בעבודה. אנשים שאלו אותה למה לא באתי. אין הגיון בעצבים האלה, אבל אני מבינה מאיפה הם באים. זה המון פעולות קטנות וכמעט בלתי נראות שמשאירות אותה בעולם שלה ולא נותנות לי פתח. אני כבר לא יודעת להגיד מה זה הפעולות האלה, אני מרגישה משוגעת, קטנונית. זה לתכנן את השבוע שלה בלי לחשוב עלי, בלי להשאיר לי מקום. זה לקבל החלטות בלעדיי, גם כאלה שמשפיעות עלי. זה להרגיש שהיא לא צריכה אותי, לא נתמכת בי. מעבר לזה שהיא אומרת שהיא אוהבת אותי וזקוקה לי, כמעט כלום מהפעולות שלה לא מראה לי את זה.

בפגישה האחרונה אצל הפסיכולוגית היו תובנות משמעותיות שאני לא כלכך זוכרת. אחד הדברים שאמרתי הוא שאובייסלי הדבר הזה גם משרת אותי אחרת הוא לא היה ככה. שיש בי צד ש"נוח" לו להיות במקום הזה, הנותן יותר, הכועס. אם היא תעשה צעדים לקראתי זה בעצם יבהיל אותי. אני לא יודעת אם היא מסוגלת, אבל בראש שלי אני לא נותנת לה צ'אנס. הפסיכולוגית הסכימה. היא אמרה שנדמה שמשהו מתחיל לזוז בה, אחרי שסיפרתי לה שבפגישה האחרונה של בייב אצל הפסיכולוגית, הפסיכולוגית שלה אמרה לה שהיא צריכה לראות אותי יותר, גם בסיטואציות שהיא בעצמה לא בטוב. זה ערער בה משהו. ועדיין לא דיברנו אחרי זה, גם לא דיברנו על זה שאמרתי שאני לא יודעת איך אני אסמוך עליה שוב אחרי התחושה שהיא נטשה אותי כשהייתי ממש חולה והייתי צריכה אותה.

בכל מקרה, אני חושבת שהייתה עוד תובנה אחרי שהבנתי שלהיות במקום הזה גם משרת אותי, אבל אני לא זוכרת מה.

זה שעכשיו אני מרגישה שבא לי לצאת למסיבה בלעדיה ושלא בא לי לחשוב עליה ורק בא לי ללכת לעשות מה שבזין שלי, האופי המסוים הזה של התחושה מרמז לי שיש כאן משהו. שלא באמת בא לי לשים עליה זין. שאולי יש פגיעות מסוימת מתחת לתחושות שלי שקשה לי לגעת בה.

אבל לא בא לי להיות פגיעה מולה. לא בא לי. לא באלי. אני לא יכולה לשחרר. לא בא לי לדאוג לה ולחשוב עליה כשהיא לא עושה אותו הדבר. לא בא לי להתאמץ לבוא אליה כשהיא לא עושה את זה חזרה. לא בא לי לתת לה כלום. לא בא לי. וגם זה מרגיש כמו תגובה ילדותית ולא כמו מקום בוגר שאומר הדבר הזה לא מתאים. אני עדיין מצפה ורוצה שהיא תבוא לקראתי. אני לא בטוחה שנתתי לה הזדמנות. אובייסלי קשה לה, אובייסלי היא לא מותאמת לזה, היא לא יודעת איך להיות במערכת יחסים כל כך. ואני יודעת שהיא רוצה. אני לא יודעת אם היא יכולה, להיות איתי באופן שאני צריכה, אבל אולי אני כן יכולה לתת לה הזדמנות ללמוד. אפילו לא שמעתי מה יש לה להגיד עדיין אחרי שאמרתי לה שאני לא יודעת אם אני אוכל לסמוך עליה.

הקושי הוא שעכשיו אני רואה אותה בתור ילדה קטנה. אני יודעת שקשה לה, אני יודעת שיש לה חסכים מטורפים מההורים שלה, אני יודעת את ההזנחה שהיא חוותה. אז קשה לי לכעוס עליה או לבוא אליה בדרישות. אני יותר מדי מבינה אותה. לא הייתי רוצה לא להבין אותה, אבל הייתי רוצה להיות יותר מחוברת אלי ואל מה שאני צריכה ורוצה. ולהבין שאם אני לא מקבלת את זה פה זה בסדר לא להתעקש על משהו לא נכון.

עזר לי קצת לכתוב, אני מרגישה שאני פשוט בלופים לופים לופים ואני לא יכולה לשחרר. לא יכולה לשחרר כלום.

עכשיו אני בעבודה ובערב אני אסע להביא אותה לאמא שלי לארוחת ערב. ממש רעיון מצוין לבוא לאמא שלי עצבנית. אין לי באמת כוח או סבלנות לארוחת הערב הזאת, בכלל בכלל לא. אנחנו צריכות לדבר אחריה וגם לזה אין לי סבלנות, שיהיו לנו שיחות קשות ואז אני אלך לישון מאוחר ואהיה גמורה מחר בעבודה. אני מגיעה לשיחה הזאת עם משאבים מאד מוגבלים. באמת הייתי מעדיפה לצאת למסיבה ולישון 4 שעות ולעשות את זה בתנאים שלי. לא יכולה לסבול את התחושה שאני נדרשת למשהו עכשיו, רוצה שכולם יזדיינו ממני ויעזבו אותי בשקט לעשות מה שבא לי.

אני לא יודעת מה עובר עלי

כנראה זה שילוב של הלפני וסת והחודש האחרון שהוא פשוט לא טוב בינינו

חמישה חודשים ביחד, אני לא חושבת שאמור להיות כל כך לא טוב

אבל זאת גם הנטייה שלי, לראות את הלא טוב

קשה לי לנשום לזה, ישר אני שואלת אולי אנחנו לא מתאימות

לה זה קשה, היא מרגישה שהיא מאמינה בנו יותר ממני

הפסיכולוגית שלי אמרה שהיא מכירה את הנטייה הזאת שלי, והיא לא בטוחה שזה מה שקורה כאן

אני לא יודעת

קשה לי נורא

והעובדה שאנחנו חיות חיים עמוסים, כרגע בעיקר היא אבל בקרוב מאד גם אני שוב אצטרך להתמודד עם כל מה ששמתי בצד, לא מאפשרת לנו להתמודד

ואז אני שואלת שאלות כמו, כמה אני באמת אוהבת אותה? כמה אני רוצה "להלחם על זה"?

אני לא מאמינה יותר בלהלחם על זה, אני לא חושבת יותר שמספיקה אהבה

אני לא חושבת שאהבה אפילו מתקרבת ל100 אחוז ממה שמאפשר למערכת יחסים להחזיק

כרגע אני חושבת שהמנגנונים שלנו פשוט לא עובדים טוב ביחד

אני רוצה שהיא תהיה שונה

והיא.. לא נראה לי שהיא מבינה מה היא רוצה

היא בעיקר תגובתית אלי

אני רואה את הדברים שלא עובדים לי, את מה שאני צריכה והיא לא מסוגלת לתת לי, כנראה כי היא לא יכולה או יודעת איך

והיא בעיקר מרגישה שאני מבקרת אותה ואומרת לה שהיא בנאדם לא בסדר

אבל אני לא מנסה לגרום לה להרגיש בנאדם לא בסדר, אני פשוט צריכה דברים אחרים

ואולי היא יכולה ללמוד אותם, לא יודעת

דווקא בימים האחרונים היא ניסתה להביא את עצמה ואני זאת שלא הייתה פנויה להקשיב או להכיל

הצטבר לי יותר מדי

שוב ושוב עולה לי המשפט בראש, אני לא רוצה לתת לך את מה שאת לא יכולה לתת לי

אני לא מצליחה לשחרר מכמה שנפגעתי ממנה

אני תופסת אותה על כל דבר

היום הסתכלתי על הלוז שלה לשבוע הבא והתחלתי להתעצבן, לא הבנתי מתי היא השאירה לי זמן להיפגש

בכלל לא מבינה מה זה הסיפור הזה של לעשות שיעורים מיליון שיעורי גיטרה

וזה בדיוק העניין, מה כואב לי שהיא לוקחת שיעורי גיטרה? זה כי אני לא מרגישה את הזמן שהיא מייצרת לי

מרוב שאני כל כך הרבה בזה, אני לא מצליחה לראות את הטוב

אני לא יודעת להגיד מה היא נותנת לי

אני לא מצליחה לראות למה אנחנו ביחד

כשאנחנו נפגשות אני כן שמחה לראות אותה, החיוך שלה משמח אותי

שתינו כן מחויבות לעבודה הרגשית שלנו

ואני רואה כמה מזה זה אני מופעלת, הולכת לדפוסים של התגוננות ואז תקיפה

לא יודעת, ממש בקלות אני נשלחת עכשיו לתחושות מאד קשות ביחס אליה

אני מותשת מלהרגיש ככה

אני מרגישה שאני צריכה להקטין את המושקעות הרגשית שלי כאן

להתמקד יותר בעצמי ובזמן שלי ובמה שעושה לי טוב

ותכלס גם מחשבות על צורה אחרת של הקשר הזה, למצוא מערכות יחסים אחרות שעונות על הצרכים שלי

מצד שני אולי לא נתתי לה מספיק זמן וצ'אנס להבין אותי ואת מה שאני צריכה

וגם לי יש מקום לעשות עבודה על המופעלות שלי

זה פשוט לא בא לה טבעי

וגם היא לא באה לי טבעי

יש פה יותר מדי חיכוך

כנראה שהבתזוג שלך לא אדם נחמד

המהירות שבה אני מוכנה לזרוק הכל

כמה שאני הופכת למתגוננת מהר מהר

יש משהו משכר בכעס הזה

משקר? לא יודעת

נראה לי שאני מוציאה מפרופורציה

אני לא רוצה לתת לה חום או אמפתיה עכשיו

מעצבן אותי ברמות שהיא פשוט הלכה לישון ולא חיכתה אפילו שאני אראה

ואז גם התחברה ולא ענתה לי?

כל התקשורת הזאת בוואצאפ היא חרא גדול, אולי גם אותו אני צריכה למחוק

די שיעזבו אותי בני האדם

שוב ושוב עלה לי משפט בראש

אני לא רוצה לתת לך את מה שאת לא יכולה לתת לי

נמאס לי מכמה שזה קשה ומתיש 

נמאס לי מזה שהיא לא יכולה לתת לי את מה שאני צריכה, למרות שאני לא יודעת אם נתתי לה הזדמנות ללמוד עכשיו כשהבנו שהיא לא יודעת איך לעשות את זה

אני לא אוהבת את האדם הזה שאני הופכת להיות איתה

מופעלת כל הפאקינג זמן