The notion שדרך עבודה קשה מגיעים למקומות רצויים. שצריך עבודה קשה כדי להגיע למקומות רצויים.
רציתי לשאול אתמול את הפסיכולוגית שלי על מה אני יכולה לסמוך, על איזה יציבות אני יכולה לסמוך, בתוך עולם שאין בו יציבות. אבל שכחתי. אני יודעת שהיא הייתה מדברת על איזונים ומינונים, על שיפועים מסוגים שונים.
The only constant is change, הוא מחזוריות, מחזורי הירח כמו שהמכשפה שלי אומרת. לימדה אותי. איפה אנחנו עכשיו במחזור? זה לא קורה הרבה, הצד הזה שבו אני הפוגעת, אני עשיתי משהו דפוק. לפסיכולוגית שלי יש נטייה לרכך אותי, לרכך את התפישה שלי את עצמי בפני עצמי. אני לא חושבת שעשיתי משהו דפוק במיוחד, אני חושבת שהיה לי קשה, הייתי מתוסכלת, כאב לי, כעסתי לפרקים, אני לא חושבת שמה שקרה הוא רצוי או טוב. אבל הוא מה שקרה. עכשיו אנחנו בשלב במחזור שכבר שלושה ימים אנחנו בקושי מדברות והנה הרגע שאני מתחילה להרגיש חרדה. הנה הוא מגיע. היכולת שלי לתת לה ספייס כשהיא זקוקה לה גדלה וגם התנודות קטנות. אבל הנה הרגע מגיע והסיטואציה הזאת עושה לי חרדה. אני עייפה מזה וגם היא עייפה.
אני לא רוצה להיפרד אבל אני כן מסתובבת עם השאלה אם אנחנו מתאימות, עושות טוב אחת לשנייה. המון זמן לא עשינו טוב אחת לשנייה באופן קונסיסטנטי. הפסיכולוגית שלי אומרת שיש נושאים אחרים בחיים שלי שמבקשים התייחסות ומגיעים בעיקר אליה. כן, זה הגיוני. אולי אני שמה עליה יותר מדי דברים. אני משווה את זה לאקסית שלי. זה אף פעם לא הרגיש שקשה לה לאהוב אותי, היו דברים שהיו קשים אבל היא ידעה לאהוב אותי באופן שהייתי זקוקה לו, יחסית. וגם אני אותה, יחסית. הפער הוא מה שהוביל לסוף שלנו. ועכשיו, עם המכשפה שלי, מה עכשיו.
אתמול בערב חתכתי לעצמי סלט וחשבתי על זה שאני מרגישה שהפסיכולוגית שלי לא בעד הקשר הזה. וחשבתי על מה שהפסיכולוגית שלה אמרה לה בפגישה האחרונה, שהיא שמחה בשבילה, על מה שאנחנו עושות בקשר שלנו. ואז פרצתי בבכי, בין חסה לפטרוזיליה, ובכיתי ובכיתי. זאת לא תופעה זרה, שאני בוכה באמצע משהו, זה כן כאב. עכשיו אנחנו לא כל כך מתקשרות, יחסית סולידי, בטח שלא רגשי, חוץ מאני אוהבת אותך לילה טוב. כתבתי לה בבוקר שחלמתי שחוטפים אותי לעזה ומתעללים בי, היא אמרה זה נורא. היא לא אמרה אוי מאמי. אין לה חום אלי והסרטים שלי מתחילים לרוץ. היא רוצה להיפרד? היא רוצה לעזוב אותי? למה היא התכוונה כשהיא אמרה שלא צריך לקפוץ למסקנות והחלטות? אני מרגישה את החרדה, אני רוצה לבכות. ויתרתי על לשבת בשמש בהפסקה שלי כדי לכתוב כאן. עכשיו אני רוצה לבכות.
אני לא רוצה להיפרד, אני רוצה לדעת מה לעשות כדי שנעבוד. כי אני אוהבת אותה. כי היא חשובה לי. כי החיוך שלה משמח אותי ואני רוצה שהיא תהיה שמחה איתי ושאני אהיה שמחה איתה. זה פשוט לא קל, ואני מפוחדת, אז אני נאטמת. אבל גם לא באמת. אני צריכה שהיא תהיה חמה אלי, אני כל כך צריכה את זה, שהיא תתקרב אלי. היא אמרה שהיא לא יכולה להתקרב כשהיא לא מרגישה בטוחה. המילים האלה כל כך קשות, לא מכילות בתוכן ספקטרום. את לא מרגישה בטוחה כי זה מטרגר אותך, לא כי אני מסוכנת. אולי בתוכה זה לא משנה.
אני עצובה.