שדה פרחים

לשלוף ציפורניים ולנתק מגע

זה רע, ההתחשבנויות האלה, נטירות הטינה

(מה, אני רק חיה את החיים שלי, זה מה שרצית)

ניסיתי להיות במקום שלא אומר כל רגע אולי אנחנו לא מתאימות

מצד שני, שוב עולים לי גם המחשבות על מוות

אני רק בנאדם (הבנאדם הספציפי שאני עם המנגנונים הספציפיים שלי)

אני לא יודעת אם זאת מחשבה מטורפת, ואני פשוט מטושטשת מעצבות ועייפות. אין מצב שזה הגיוני, נכון? להיות השולטת שלה וללמד אותה איך להיות במערכת יחסים ואיך לאהוב ולדאוג לי כמה שאני צריכה. זאת סיבה מספיק טובה כדי להיכנס למערכת שליטה? אני בכלל רוצה בזה? אני בכלל רוצה בזה? לשלוט במישהי, ללמד אותה איך לאהוב אותי, ללמד אותה איך לדאוג לצרכים שלי. להתעמת עם הצרכים ועם הפחדים והקשיים שלי בצורה אינטנסיבית. אני בכלל רוצה בזה?

אני חושבת שהיא לא יודעת בעצמה איך לדאוג לי. אני חושבת שאני יותר ויותר מבינה מה היא צריכה, אני חושבת שהיא לא מבינה מה אני צריכה. היא לא מבינה איך לתת לי את זה. מעבר אלי, היא לא ממש יודעת איך לראות אדם אחר. איך לתמוך באדם אחר. בטח שלא אדם שזקוק. זה לא פרדוקס? איך אני, בנזקקותי, אלמד אותה איך לתמוך בי? אולי לאט ובזהירות. לאט לאט היא תלמד. אני אכוון אותה, אני לא אחזיק לה את היד לנצח, היא צריכה ללמוד. היא צריכה ליישם. אולי כמו אוטיסט שלומד קיואים חברתיים, היא צריכה ללמוד. מה אני צריכה ללמוד? סבלנות? היא באמת מרגישה לי כמו ילדה לפעמים שצריכה שילמדו אותה.

על המקרה שהיה לפני שבועיים וחצי, הפסיכולוגית שלה אמרה לה שהיא הייתה צריכה לשים אותי לפניה. שהיא הייתה צריכה לדאוג לי למרות שלא היה לה מקום בשבילי. שהיא הייתה צריכה לשאת את הקושי ולהיות שם בשבילי כי הייתי צריכה אותה. זה מעניין. מקודם היא אמרה שהיא לא יודעת מתי היא צריכה להקשיב לעצמה ומתי היא צריכה לשים אותי קודם. שהיא מרגישה אבודה מאז הפגישה עם הפסיכולוגית. שהיא מרגישה מבולבלת. 30 שנה היא למדה איך לדאוג לעצמה, איך לשים גבולות מול אנשים, איך לשמור עליהם בחירוף נפש כדי שלא יקחו לה את מה שהיא התאמצה כל כך להשיג לבד בשתי ידיים. כשיש מצוקה הכי קטנה היא מרגישה שאין לה מה לתת. היא לא יכולה לתת שום דבר.

אני מתעסקת בה יותר מדי? לא הייתי מספיק עם עצמי ועם העצב שלי? אני לא יודעת. אני בכלל רוצה ללמד אותה? אני לא יודעת. היא צריכה להראות סימנים של השתפרות. המטרה היא שבסוף היא תדע להקשיב לעצמה ולהרחיב את היכולת שלה לשהות עם רגשות קשים, להכיל מורכבות של עצמה ושל עוד אדם ביחד, שתדע איך להיות במערכת יחסים שיש בה תלות ותמיכה הדדית. איך להתמך, איך לתמוך באדם אחר. אני מרגישה שאני רואה יחסית בבירור את הדבר הזה, שגם נשמע לי כמו מחשבה מטורפת. השאלה היא האם אני רוצה את הדברים האלה.

אני חושבת שאני אהיה שולטת טובה, כי אני אראה מעל הכל את טובתה שלה. גם זה, הרצון לשלוט בה, הוא מתוך רצון שיהיה לה טוב, להיטיב איתה. שהיא תחיה חיים שיותר טובים לה. טובים גם לי? אולי. זה יספק אותי אם היא תאהב אותי כמו שאני צריכה, כי אני אחנך אותה לזה? לא יודעת. אולי. אני משערת שיש דברים שתמיד ישארו. מצד שני, בדברים הקטנים יש הרבה מהחוויה, ואותם אפשר ללמוד. כמו להסכים לקבל כוס תה כשאני מציעה לה. כמו לחשוב עלי כשהיא דואגת לעצמה לאוכל.

לא יודעת כבר על מה אני מדברת. מחר יש לי חופש מהלימודים. חשבתי לעשות לעצמי טוב. חלק מהסיפור של השבועות האחרונים הוא ללמוד לעשות לעצמי טוב. אני צריכה להיות בטוב, בשביל עצמי, וגם בשביל להיות במערכת יחסים.

אנחנו צריכות לעבוד על החרדה שלה. גם על החרדה שלי. אני מרגישה שהמחשבה הזאת שוב מגיעה מהמקום שצריך לעשות ולהיות אקטיבי. אבל אולי זה לא רע, אולי זה בטבע שלי, גם אם זה טבע נרכש, למרות שנראה לי שזה גם טבע מולד. אני לא חושבת שזה רע, אני רק חושבת שיש בי רצון להרפות מזה. לתת לאדם אחר להוביל ולקחת את המושכות. לטפל בי. אבל אולי זה חלק מהסיפור, שאני מלמדת אותה איך לטפל בי. לא יודעת. נראה מחר בבוקר איך אני ארגיש כלפי זה.

בסוף, היא אוהבת אותי ברמות. ואני אוהבת אותה. אני לא אוהבת אותה מספיק בשביל להתפשר על מערכת יחסים שבה אני לא מקבלת את מה שאני צריכה. האם אני מוכנה לקחת את הזמן ללמד אותה? לא רק זמן, הסבלנות, אורך הרוח, היציבות. שאלות.

אני מרגישה שבחרתי פרטנרית ממש קשה לזוגיות

אני יודעת שזה לא קשור רק אלי, בכל זוגיות היה לה קשה

אני לא אומרת שלי ככ קל מערכות יחסים, בכלל לא, אבל אני חושבת שלה קשה במיוחד, קשה יותר מאנשים אחרים

אני מרגישה שאני צריכה ללמד אותה איך להיות בזוגיות, ואיך להיות בזוגיות איתי

לפעמים היא מרגישה לי כמו ילדה שאני צריכה ללמד אותה

היא לא ממש יודעת איך להיות שם בשביל אדם אחר. אני חושבת שהיא רוצה לדעת, שהיא רוצה להיות, אבל היא לא יודעת

היא יודעת איך לטפל בעצמה, היא יודעת עוד קצת דברים על איך להתייחס לאנשים, אבל היא לא ממש יודעת איך להיות במערכת יחסים

יש לי את הדפקות שלי והן אכן דפוקות, אבל אני יודעת איך להיות בקשר, איך להביא את עצמי, איך לדאוג לאדם אחר ולשים אותו לפני הצרכים שלי כשזה נדרש, איך שהצרכים שלו יהפכו גם לצרכים שלי

עולה לי שאנחנו צריכות להיות בקשר שליטה שבו אני מחנכת אותה איך להיות בזוגיות

איך להביא את כולה לתוך קשר, איך להיות פגיעה מול אדם אחר, איך לראות צרכים של אדם אחר, איך לענות עליהם

ברור שהיא יודעת את חלק מהדברים האלה בעצמה, אבל עד רמה מסוימת. יש שם תקרה.

זה קטע שאני בת 25 והיא בת 30 אבל היא אף פעם לא באמת הייתה במערכת יחסים שהיא הביאה את עצמה במלואה. היא לא יודעת מה זה להיתמך על ידי אדם אחר, היא לא יודעת מה זה לתמוך באדם אחר. היא יודעת עד גבול מסוים.

זה לא שאני איזו מומחית גדולה. אבל יש דברים שאני מבינה יותר ממנה.

אני חושבת שאני מבינה שיש לי יותר מקום להכיל אותה מאשר לה יש מקום להכיל אותי. יש לי יותר מקום להחזיק את הרגשות שלי ושלה ביחד מאשר לה.

אני גאה בעצמי שאמרתי שאין לי מקום להכיל אותה עכשיו. היא התחילה להיכנס לחרדה מזה שהיא לא יכלה לדבר איתי בטלפון כשביקשתי כי הייתי עצובה, ולא יכולתי להכיל את החרדה שלי. הייתי צריכה להיות איתי ועם העצב שלי. אני גאה בעצמי. היא אמרה שהיא תנסה להירגע לבד. שמחתי שהיא אמרה את זה.

אני לא אוהבת את המילה חינוך, אבל אולי זה מה שהיא צריכה. כאילו, אולי זה באמת מה שהמערכת שלה צריכה. היא כל כך רוצה לאהוב ולהיאהב אבל היא לא יודעת איך להיות בתוך מערכת יחסים. שוב, אני לא יודעת אם אני מומחית כזאת גדולה. גם כאילו, באמת יש לי את הדפקות שלי. גם ההתקשרות שלי היא אמביוולנטית, כל פעם שרע אני רוצה ללכת. גם עכשיו. אז אני תוהה אם יש דרך אחרת. אני חושבת על זה שבתוך קשר שבו יש המון המון אמון ששתינו נשארות גם כשקשה, גם אם בלתי נסבל, מאפשר להביא את המקום שהכי המחשכים. המקומות שהכי זקוקים שנאהב אותם. תאהבי אותי גם אם אני מנותקת עכשיו. תאהבי אותי גם אם אני באר חסרת תחתית של נזקקות. השאלה האם אני יכולה לומר לה את זה, כשאני באר חסרת תחתית של נזקקות, האם אני יכולה לומר לה תאהבי אותי, לומר לה למה אני זקוקה באותו זמן? שתהיה כאן. זה כל כך הרבה אחריות עלי. שוב, זה לעשות באופן אקטיבי שהיא תראה אותי. אבל אולי היא צריכה חינוך. זמן הכשרה. אני צריכה להכשיר אותה להיות הבת זוג שאני צריכה שהיא תהיה. והיא חייבת לעשות את מה שאני אומרת, אלה היחסים.

אני לא באמת יודעת איך דבר כזה יכול להתקיים. זאת מרגישה לי כמו מחשבה מטורפת, אבל גם אולי לא צריך לפסול אותה על הסף, אולי יש דברים בגו. עולה לי לייצר טיים פריים, נניח שנה, שאנחנו מחליטות על טיים פריים של שנה שבו אנחנו לא נפרדות לא משנה מה. זה יותר יעזור לי, ישחרר אותי מההתחבטויות שמגיעות כל כמה זמן, התקבלה כבר החלטה שאני נשארת וזהו זה. העניין שאם אני מכריחה אותה להגיד לי הכל, להביא את כולה, אני צריכה להיות יציבה מספיק כדי להכיל את זה. אם היא אומרת לי שהיא רחוקה ממני ולא רוצה להיות פה עכשיו, אני צריכה להיות בטוחה ויציבה מספיק כדי להכיל את זה ולא להתערער מזה. אלא אם כן כחלק מהערעור אני אומרת לה שהיא צריכה להכיל את זה שזה מערער אותי. ללמד אותה איך להכיל אותי כשאני מעורערת בגללה.

מעניין איך היא תאכל את זה. אני מרגישה שכשדברים טובים באופן טבעי הדברים האלה קורים בפחות מאמץ. אולי אני צריכה פחות להתאמץ. מצד שני, היא פה ואני אוהבת אותה. אולי אני מקבלת דברים טובים מזה, למשל אני צריכה כל הזמן להיות בקשב לעצמי ולמה שאני רוצה וצריכה כל הזמן. להקשיב לעצמי ואז לתקשר את זה החוצה.

טוב אני נרדמת

לילה טוב

התקשרתי אליה

אמרתי לה כמה אני עצובה 

ושבא לי לדבר איתה

היא אמרה שאין לה מקום לדבר עכשיו כי היא לא הייתה לבד מאז שחזרה הביתה והיא צריכה רגע להיות עם עצמה ודיקומפרס

אמרתי שזה בסדר

זה בסדר? לא ממש. זה כואב. זה לא מפתיע אותי. אני אומרת לה כמה אני עצובה ולה אין מקום בשבילי.

עכשיו היא כתבה לי שזה עשה לה חרדה שהיא אמרה לי שהיא לא רוצה לדבר בטלפון

אני מרגישה כבדה מרוב עצב

זה גרם לי עכשיו לפרוץ בבכי

תהיתי אם הייתי צריכה להגיד לה כמה אני עצובה

כמה אני צריכה שהיא תהיה פה עכשיו איתי בטלפון

לבקש ממנה להיות איתי למרות שאין לה מקום

איך אני יכולה לבקש דבר כזה?

במיוחד אחרי ששוב ושוב ושוב היא אומרת לי שאין לה מקום בשבילי

אני כל כך עצובה

נגמר הסופש ואני מרגישה מרוקנת

כל השעתיים נסיעה הביתה חשבתי עליה, על זה שאני לא חושבת שהיא יכולה לתת לי את מה שאני צריכה

חשבתי על זה שאף פעם לא סיימתי קשר בגלל זה, תמיד זה היה התרחקות והגיע למצב שאני לא יכולה יותר שסוגר עלי ואני רוצה לעוף משם. או כשזה היה רעיל ורע, אז הן לרוב עזבו. לא נפרדתי ממישהי כי הבנתי שאני לא יכולה לקבל ממנה את מה שאני צריכה. בכל מערכות היחסים שלי אני סיימתי ואני הרגשתי כמו הבאד גאי ברמות. לא שאנחנו נפרדות, אני לא יכולה להכיל את המחשבה הזאת. אבל מאז שחזרתי הביתה אני כל הזמן בפרצי בכי.

אוף אני שומעת את השותפה שלי מהחדר מדרגות. אין לי כוח לאנשים, אני עצובה והיא רועשת.

היא נכנסה ויצאה חזרה לשכנה שמביאה לנו עוגה. זה חמוד.

אני כל כך עצובה. אני לא יודעת להסביר למה. כאילו יש משהו שאני לא מספרת לעצמי, אבל אני לא רוצה ללחוץ על עצמי.

אני לא יודעת להסביר עד הסוף. כשטוב ממש טוב. אני חושבת על הסופש לפני חודשיים שהיה לנו כל כך טוב ואוהב וביחד. או על סופ"ש אחר שהיינו אצלי וגם היה מדהים, כששכבנו ואז התייפחתי את חיי, והשתנתי עליה. אני כל כך עצובה. זה בדברים הקטנים. שאני חושבת עליה בכל דבר שאני עושה, להביא לה אוכל, תה, לראות שיש לה את מה שהיא צריכה. לא יודעת. ראינו את הטיקטוק ההוא שמדבר על הסוג בנאדם שהיא והסוג בנאדם שאני, הטסטר, שכל הזמן בוחנת ובודקת אותה ומוצאת עדויות לזה שהיא לא רוצה אותי. נכון, אני באמת ככה, אני לא יודעת אם פשוט חיפשתי אותה בדברים היום. מצד שני, אני חושבת שהיא לא אוהבת אותי בצורה שאני צריכה שיאהבו אותי. אני חושבת שהיא לא יכולה לתת לי את הדברים שאני צריכה, כי זה לא היא. היא לא חושבת עלי בדברים שהיא עושה. היא אומרת שהיא חושבת עלי כל הזמן, היא מטורפת עלי. אבל במעשים שלה היא עושה דברים אחרים. בשלב מסוים אתמול היא אמרה לי שהיא הסתכלה עלי מדברת מהצד השני של החדר וחשבה על כמה אני יפה. זה היה נעים. אני צריכה יותר מהדברים האלה. אני צריכה יותר שהיא תבהיר לי שהיא חושבת עלי, אני צריכה שהמעשים שלה יבהירו לי שהיא חושבת עלי, שהמילים שלה. שזה לא ישאר רק בראש שלה. לא יודעת מה אני רוצה להגיד.

היא בנאדם פסיבי, היא סוליסטית, היא self efficient. אני מרגישה שאני צריכה ללמד אותה איך להיות בזוגיות, או איך להיות בזוגיות איתי. אם אני אגיד לה את זה אני מניחה שהיא תגיד שהיא רוצה ללמוד. אם זה פרידה או זה היא תרצה ללמוד. אני פשוט לא חושבת שזאת היא. כשאין לה מקום בשבילי זה לא משנה מה עובר עלי. וגם לא רק בקצה, זה לא רק בקצה. פעם עשיתי לי יום כיף בתא ואז חזרתי אליה, וחזרתי עם אוכל. היא אמרה שהיא ידעה כמעט בוודאות שאני אחזור עם אוכל, והלוואי שהיא תהיה יום אחד במקום כזה שחושב עלי ככה. זה לא מי שהיא, היא רגילה לדאוג לעצמה רק.

אז מה אני אמורה לעשות? להיות סבלנית ולחכות שהיא תשתנה? איך אני מבדילה בינה לבין התגובות שלה שנובעות מטראומה? כשאמרתי שהפסיכולוגית שלי אמרה שהיא לא בנאדם שיביע חום בצורה מסוימת היא נעלבה. היא אמרה שכן יש לה מה לתת וזה כואב לה שאני לא רואה את זה. כששאלתי אם אולי מה שהיא צריכה זה מערכת יחסים שפחות תלויות זו בזו, שכל אחת דואגת לעצמה, היא נעלבה בצורה עמוקה. היא אמרה שזה אומר שלא ראיתי אותה כל החודשים האלה אם זה מה שאני שואלת. שאני לא מכירה אותה בכלל אם אני שואלת את זה. שהיא רוצה מערכת יחסים שתלויות זו בזו ודואגות זו לזו, שהיא לומדת איך להיות שם, שאני לוקחת מקרה שבו היא מטורגרת נורא ומשליכה אותו על מי שהיא. בסוף הגענו לזה שבעצם אני אומרת שאני לא יודעת אם אני יכולה לסמוך עליה אחרי מה שהיא עשתה לפני כמה שבועות, שהרגשתי שהיא נטשה אותי כשהייתי נורא חולה. שזה בעצם הדבר. אני לא יודעת אם אני יכולה לסמוך עליה שתדאג לי. אבל לא רק במקרי קצה כאלה, אני חושבת שבאופן כללי. אני לא מצליחה לראות מעבר לשבועות האחרונים, הכל צבוע בזה. אני לא יודעת אם אני צריכה לתת לעצמי ולנו זמן ולראות איך הדברים ימשיכו, או אם אני צריכה להבין שהיא לא בנאדם שיכול לתת לי את מה שאני צריכה ורוצה.

אני כל כך עצובה. אני חושבת להתקשר אלי לראות אם היא יכולה לדבר. הפסיכולוגית שלי שאלה אם זה שהיא לא נתמכת בי כשקשה לה, אם זה מאפשר לי להתמך בה כשקשה לי, לפנות אליה. אני מבינה שבאיזשהו מקום אני נמנעת מזה, זה לא טריוויאלי לי.

לא יודעת אם מתקבע, או שאני מקבעת, נרטיב שבו את לא יכולה לתת לי מה שאני צריכה. אני גם מרגישה שאני כל הזמן לא נותנת לך את מה שאת צריכה. זה מעייף, שכשאת רחוקה אני בחרדה ומנסה להתקרב, ואז את שוב קרובה ואני מתרחקת. זה כואב לי כמה שאת אוהבת אותי בימים האחרונים. אני לא שם. את אומרת לי שאת מתגעגעת אלי, אני רק חושבת על זה שאמרת שלפעמים את לא מתגעגעת וכשאני אומרת לך שאני מתגעגעת זה קשה לך. למרות שזה הגיוני, גם אני לא תמיד מתגעגעת. בימים האלה האחרונים בהם אני לבד עם עצמי ממש טוב לי. היה לי נחמד אם היינו ישנות ביחד, אבל את השעות האלה של הכלום לא הייתי רוצה למלא בך. אני פוחדת שזה יישאר ככה, שאני הולכת רחוק מדי ממך. אני פוחדת שאני לא אבין שמשהו פה לא נכון, שאת לא יכולה לתת לי את מה שאני צריכה. אני תוהה אם צריך להפסיק לדבר בשפה הזאת. חלמתי חלום קשה בלילה, רבנו והיה קשה מאד ורחוק, גם פיזית, ולא הצלחתי לחזור אלייך. אני רוצה לתת כבוד למקום הזה שצריך רחוק יותר, להפסיק להיבהל ממנו או לכעוס עליו. אני כבר לא בלתמיד שאת בו. נפגעתי ממך בצורה קשה. אני מרגישה שנטשת אותי כשהכי הייתי צריכה אותך, ואז הוספת חטא על פשע ולא ראית אותי בכלל כשאמרתי לך שנפגעתי. שתי בחורות עם התקשרות אמביוולנטית שיותר מדי מודעות לעצמן. זה בלתי נסבל לפרקים. מה יקרה כשאני אפסיק להיות רחוקה? היא תתרחק? אני קצת מותשת. אני מנסה לא להיות שם, לא לעשות ביג דיל. מרגישה שלא טוב להיכנס למקום מתגונן סביב הצורך שלי להיות עם עצמי עכשיו. זה מה שהוביל אותה למערבולת של חרא. אולי טוב פשוט להוציא את הדברים, לא מולה את כולם, להתבונן עליהם. לתקשר את מה שאני יכולה כדי שלא ייצור אצלה עוד חרדה.

זה עצוב שעכשיו היא בחרדה והיא מתגעגעת אלי ואני מרוחקת, ויש בי מקום שאומר "יופי, עכשיו את יודעת איך זה מרגיש".

לא שאני עושה את זה בכוונה, משהו מזה. ואני מנסה לתקשר כמה שאני יכולה. אבל פתאום נחמד לי להיות לבד ולעשות את הדברים שלי. קיבלתי את המסר, את רוצה שאני אעשה את השיט שלי, אני עושה את השיט שלי. אני רואה בי כעס. גם פחדתי שהיא תקבל לא טוב את זה שאני אומרת שאין לי מקום להכיל הערב. אבל האמת שהיא קיבלה ממש טוב.

קשה לי שהיא אומרת שהיא מתגעגעת אלי. אחרי שהיא אמרה כל כך הרבה פעמים שזה רגש שהיא לא כל כך מרגישה, ושקשה לה להגיד לי חזרה כשאני אומרת לה כי היא לא מרגישה. אז קשה לי כשהיא אומרת לי. מה פתאום עכשיו את מתגעגעת?

אנאערף. אני כל כך עייפה באמת. אין אותי עכשיו. הימים האלה ארוכים ומלאים בהרבה זמן בבית וזה כיף לי ממש. היום עשיתי קניות ובישלתי. מחר אני מסיימת ב2 ואלך הביתה לארוחת צהריים ו5 שעות של כלום, עד שאלך לסרט עם השותפות שלי. אני לומדת ליהנות מהכלום הזה, אני פחות מרגישה צורך למלא אותו בה. זה עצוב לי, שאני פחות מרגישה את הצורך להתאמץ ולעשות בשבילה ובשבילנו. אני באמת מרגישה שהיא נטשה אותי בזמן שהכי הייתי צריכה אותה, ואני לא יודעת מה לעשות עם זה, איך להתקרב שוב, איך להרגיש שוב קרובה.

אני מרגישה אין לי את הכלים או המשאבים להתמודד עם מה שקורה. אין לה, אין לנו. אני לא יודעת איך לצאת מהמקום שבו אני מרגישה לא אהובה, לא נראית ולא בטוחה. אני לא יודעת איך להגיד לה מה אני צריכה. אני בקושי יודעת מה אני צריכה, וכשאני מצליחה להבין רמזים של זה אני מבועתת לבטא אותם. אני מרגישה שאין לה מקום לרגשות שלי ואני לא יכולה לעשות לי מקום אצלה. אני לא יודעת מה לתת לה כדי שהיא תוכל להרגיש טוב. אני לא יודעת מה היא צריכה. אני לא יודעת אם היא יודעת מה היא צריכה. אני כל הזמן כועסת ופגועה, כלומר פגועה ואז כועסת, שזה האמת די מרגש אותי לראות, איך אני לא מוכנה שיפגעו בי. הכעס הזה הוא קשה, לה וגם לי, אבל זה גם מרגש אותי. מרגישה כמו האמא לביאה של עצמי. בכל מקרה, אני כל הזמן פגועה וכועסת ואני לא יודעת מה לעשות. אין לי את הכלים. אם אני מרגישה שתמיד אני יכולה לתקן, תמיד אני יכולה לסדר, עכשיו אני לא מרגישה ככה. גדול עלי. אני לא יכולה לעשות הכל. אולי כי זה לא שלי לתקן. זאת אומרת אנחנו בלופ של לפגוע אחת בשנייה, אבל זה העניין, שזה לא שלי לתקן לבד. זה לא שפשוט אם אני אראה אותה זה ייתן לה מקום ואז היא תוכל לתת לי. גם אין לי כוח לזה יותר. אין לי כוח להיות היחידה שמבינה את השנייה, או הראשונה ואז היא יכולה גם לתת לי. אני מרגישה שיש אצלי יותר מקום בשבילה, בשביל להחזיק את שתינו, מאשר לה. לא יודעת. הפסיכולוגית שלי אמרה, אולי ננסה לדבר על מה שיש במקום מה שאין, ואז דיברנו על ההתנגשות בצרכים. אז אני מרגישה שמה שיש זה אותי מותשת ובלי כלים להתמודד. עם משאבים הולכים ומדלדלים. בראש שלי אני מרגישה שאני צריכה שהיא תעשה לקראתי צעד, אבל אני לא יודעת.

אין לי אפילו מקום להתאבל על אתמול וכמה חרא היה, על זה שהכלום וחצי זמן שהיה לנו ביחד הפך להיות הדבר הזה. איך מלהגיד לה איך אני מרגישה היא לא יכלה להקשיב לכלום וזה פשוט הכניס אותי לניתוק קיצוני ששלח אותה לכמעט התקף חרדה. וזהו לא היה לה יותר מקום. נאדה, כלום. ואני לא יכולה להרגיש שאני יכולה להגיד לה מה אני מרגישה אם כל דבר שאני אומרת לה היא ישר ורק מתגוננת. אין לי מקום. ואז אני כועסת.

אין לי את הכלים להתמודד עם הדבר הזה.

אני בדרך אליה עכשיו, לא התראינו שבוע וחצי וזה הזמן היחיד שיש לה להיפגש הסופש כי אמא שלה הגיעה מחול ואז במוצש יש לה מפגש עם חברים שלה.

משהו הפעיל אותי עכשיו. איך המורה שלי אומרת, יש שם חומר פעיל.

היא אמרה לי לבוא ב8 בגלל שהיא לומדת עד אחהצ ואז צריכה לעבוד מהבית. שאלתי אם יש לה אוכל ואמרה שלא, בסוף הגעתי לפתרון שאני אגיע שעה קודם ואכין לנו ארוחת ערב כדי שכשהיא מתפנה ב8 לא נצטרך עכשיו לבשל ויהיה לנו זמן ביחד. מחר בבוקר אני עובדת אז אני יוצאת באיזה 7 ממנה. אוקיי. היא אמרה לי עכשיו שהיא כנראה תסיים לעבוד עד שאני אגיע אבל היא חושבת לעבוד על מוזיקה (זה הלימודים שלה), היא תקועה על איזה שיר שהיא כותבת. בכללי קשה לה להקדיש זמן למוזיקה והיא מנסה להקדיש לזה יותר זמן. היא אמרה שהיא תראה אבל כי אולי היא לא תרגיש בנוח לעבוד על מוזיקה כשאני בבית.

אמרתי אני אכתוב על זה פה כדי לנסות להבין מה הפעיל אותי כי הרגשתי איך אני מתחילה לכעוס ולהיכבות.

רציתי שאם לא התראינו שבוע וחצי, במהלכם היה לנו את אחד המשברים החמורים שלנו, ואני מגיעה לזמן קצר, היא גם תרצה לנצל את הזמן כדי להיות ביחד. במיוחד שאני מגיעה מוקדם יותר כדי להכין לנו ארוחת ערב, שזה היה הצעה שלי ואני לא מתלוננת על זה. אבל זאת הייתה הצעה כדי למקסם את זמן האיכות שלנו יחד.

מה אני רוצה להגיד. זה גורם לי להרגיש כל כך קטנה ומצ'וקמקת. שאני מרגישה שלא חשוב לה הזמן שלנו יחד כמו שלי הוא חשוב. לא יודעת איך לפרק את זה לצרכים ורגשות. מרגישה שלא חושבים עלי ולא רואים אותי. היא הזמינה לי אתמול פרחים ושוקולד עם שליח וולט הביתה. זה היה חמוד. אני מעדיפה שהיא תשקיע אנרגיה בלגרום לי להרגיש שהיא רוצה לבלות איתי זמן.

יש בי מקום שלא רוצה לעשות מאמצים כדי לפגוש אותה. זאת אומרת כי ברירת המחדל היא שבערך חצי מהפעמים שאנחנו נפגשות זה אם אני עושה מאמץ מיוחד. ואני עושה אותו, כי אני רוצה לראות אותה. ועכשיו לא בא לי. כי אני פגועה, כי אני כועסת, כי היא דיברה אלי מסריח אתמול בטלפון. כי נמאס לי להרגיש שאני היחידה שמתאמצת בשביל השנייה. אז לא בא לי לעשות מאמץ מיוחד לפגוש אותה, בטח שלא אם היא לא מראה איזשהו עניין. למרות שגם אם היא תראה אני בטח לא ארצה. אני לא רוצה לספר לה שאני נוסעת למרכז מחר או מחרתיים כי אני לא רוצה לבוא אליה. כן, זה מדווקא. וגם לא מדווקא. לא רוצה לעשות בשבילה מאמצים כשאני מרגישה שהיא נוטשת אותי כשקשה לי. וכן זה יהיה מאמץ לראות אותה, כי זה אומר לקום ממש מוקדם למחרת ולנסוע חזרה ישר ללימודים. ובטח לא לישון בלילה. אני לא רוצה לעשות מאמץ לפגוש אותה כשהיא לא גורמת לי להרגיש רצויה. זה מרגיש לי מאד דווקא. אני מרגישה שאני מונעת מאגו. אבל היום הבנתי משהו על הדווקא העקשן שלי, שהוא מגיע כשכואב לי ואני רוצה שיראו אותי, ואין לי כלים אחרים לבקש שיראו אותי. לכתוב את זה עכשיו מרכך בי משהו. זה לא שאני לא בסדר. זה שכואב לי ואני מנסה בכלים המוגבלים שלי לעשות שיראו אותי. אני שומעת את השותפה שלי מדברת כל כך חזק מהסלון זה כזה בלתי נסבל לי.

דיברנו עכשיו בטלפון לפני שהיא הלכה לישון. בסוף היא אמרה שהיא לא רוצה שאני אהיה אדם שאינה בקונפליקט, היא רוצה שאהיה איתה באותה קבוצה. לא ידעתי מה לומר. אמרתי שאני לא יודעת מה זה אומר להיות באותה קבוצה כרגע. אני באמת לא יודעת. מבחינתי זה שבכיתי אתמול והיה לה אפס אמפתיה אלי זה לא להיות יחד באותה קבוצה. יש דברים שנפגעתי מהם ושאני כועסת עליהם ואני לא יכולה פשוט להמשיך הלאה. אז עכשיו היא עדיין ברע ובחרדה אז אני מנסה להיות רכה איתה וניסיתי למצוא דרך שבה אנחנו יכולות לדבר בלי שירגיש 100 אחוז כבד. אבל אני לא אהיה בסדר עד שהיא לא תתנצל. וכן, בין היתר תתנצל על זה שהיא גרמה לי להרגיש שאני צריכה לפנות לה את הבית כשאני בוערת מחום ומרגישה מזעזע. ועל זה שליטרלי עשיתי את זה. היא צריכה להתנצל על זה שכשאני מרגישה נורא היא גרמה להרגיש שאין לי מקום.

זה כל כך רחוק מאיפה שאני נמצאת, להרגיש באותה קבוצה כמוה. אני כל השבוע בכלל חשבתי אם אני צריכה לפרוש מהמשחק.