שדה פרחים

לא יודעת אם מתקבע, או שאני מקבעת, נרטיב שבו את לא יכולה לתת לי מה שאני צריכה. אני גם מרגישה שאני כל הזמן לא נותנת לך את מה שאת צריכה. זה מעייף, שכשאת רחוקה אני בחרדה ומנסה להתקרב, ואז את שוב קרובה ואני מתרחקת. זה כואב לי כמה שאת אוהבת אותי בימים האחרונים. אני לא שם. את אומרת לי שאת מתגעגעת אלי, אני רק חושבת על זה שאמרת שלפעמים את לא מתגעגעת וכשאני אומרת לך שאני מתגעגעת זה קשה לך. למרות שזה הגיוני, גם אני לא תמיד מתגעגעת. בימים האלה האחרונים בהם אני לבד עם עצמי ממש טוב לי. היה לי נחמד אם היינו ישנות ביחד, אבל את השעות האלה של הכלום לא הייתי רוצה למלא בך. אני פוחדת שזה יישאר ככה, שאני הולכת רחוק מדי ממך. אני פוחדת שאני לא אבין שמשהו פה לא נכון, שאת לא יכולה לתת לי את מה שאני צריכה. אני תוהה אם צריך להפסיק לדבר בשפה הזאת. חלמתי חלום קשה בלילה, רבנו והיה קשה מאד ורחוק, גם פיזית, ולא הצלחתי לחזור אלייך. אני רוצה לתת כבוד למקום הזה שצריך רחוק יותר, להפסיק להיבהל ממנו או לכעוס עליו. אני כבר לא בלתמיד שאת בו. נפגעתי ממך בצורה קשה. אני מרגישה שנטשת אותי כשהכי הייתי צריכה אותך, ואז הוספת חטא על פשע ולא ראית אותי בכלל כשאמרתי לך שנפגעתי. שתי בחורות עם התקשרות אמביוולנטית שיותר מדי מודעות לעצמן. זה בלתי נסבל לפרקים. מה יקרה כשאני אפסיק להיות רחוקה? היא תתרחק? אני קצת מותשת. אני מנסה לא להיות שם, לא לעשות ביג דיל. מרגישה שלא טוב להיכנס למקום מתגונן סביב הצורך שלי להיות עם עצמי עכשיו. זה מה שהוביל אותה למערבולת של חרא. אולי טוב פשוט להוציא את הדברים, לא מולה את כולם, להתבונן עליהם. לתקשר את מה שאני יכולה כדי שלא ייצור אצלה עוד חרדה.