אני כל כך עצובה
נגמר הסופש ואני מרגישה מרוקנת
כל השעתיים נסיעה הביתה חשבתי עליה, על זה שאני לא חושבת שהיא יכולה לתת לי את מה שאני צריכה
חשבתי על זה שאף פעם לא סיימתי קשר בגלל זה, תמיד זה היה התרחקות והגיע למצב שאני לא יכולה יותר שסוגר עלי ואני רוצה לעוף משם. או כשזה היה רעיל ורע, אז הן לרוב עזבו. לא נפרדתי ממישהי כי הבנתי שאני לא יכולה לקבל ממנה את מה שאני צריכה. בכל מערכות היחסים שלי אני סיימתי ואני הרגשתי כמו הבאד גאי ברמות. לא שאנחנו נפרדות, אני לא יכולה להכיל את המחשבה הזאת. אבל מאז שחזרתי הביתה אני כל הזמן בפרצי בכי.
אוף אני שומעת את השותפה שלי מהחדר מדרגות. אין לי כוח לאנשים, אני עצובה והיא רועשת.
היא נכנסה ויצאה חזרה לשכנה שמביאה לנו עוגה. זה חמוד.
אני כל כך עצובה. אני לא יודעת להסביר למה. כאילו יש משהו שאני לא מספרת לעצמי, אבל אני לא רוצה ללחוץ על עצמי.
אני לא יודעת להסביר עד הסוף. כשטוב ממש טוב. אני חושבת על הסופש לפני חודשיים שהיה לנו כל כך טוב ואוהב וביחד. או על סופ"ש אחר שהיינו אצלי וגם היה מדהים, כששכבנו ואז התייפחתי את חיי, והשתנתי עליה. אני כל כך עצובה. זה בדברים הקטנים. שאני חושבת עליה בכל דבר שאני עושה, להביא לה אוכל, תה, לראות שיש לה את מה שהיא צריכה. לא יודעת. ראינו את הטיקטוק ההוא שמדבר על הסוג בנאדם שהיא והסוג בנאדם שאני, הטסטר, שכל הזמן בוחנת ובודקת אותה ומוצאת עדויות לזה שהיא לא רוצה אותי. נכון, אני באמת ככה, אני לא יודעת אם פשוט חיפשתי אותה בדברים היום. מצד שני, אני חושבת שהיא לא אוהבת אותי בצורה שאני צריכה שיאהבו אותי. אני חושבת שהיא לא יכולה לתת לי את הדברים שאני צריכה, כי זה לא היא. היא לא חושבת עלי בדברים שהיא עושה. היא אומרת שהיא חושבת עלי כל הזמן, היא מטורפת עלי. אבל במעשים שלה היא עושה דברים אחרים. בשלב מסוים אתמול היא אמרה לי שהיא הסתכלה עלי מדברת מהצד השני של החדר וחשבה על כמה אני יפה. זה היה נעים. אני צריכה יותר מהדברים האלה. אני צריכה יותר שהיא תבהיר לי שהיא חושבת עלי, אני צריכה שהמעשים שלה יבהירו לי שהיא חושבת עלי, שהמילים שלה. שזה לא ישאר רק בראש שלה. לא יודעת מה אני רוצה להגיד.
היא בנאדם פסיבי, היא סוליסטית, היא self efficient. אני מרגישה שאני צריכה ללמד אותה איך להיות בזוגיות, או איך להיות בזוגיות איתי. אם אני אגיד לה את זה אני מניחה שהיא תגיד שהיא רוצה ללמוד. אם זה פרידה או זה היא תרצה ללמוד. אני פשוט לא חושבת שזאת היא. כשאין לה מקום בשבילי זה לא משנה מה עובר עלי. וגם לא רק בקצה, זה לא רק בקצה. פעם עשיתי לי יום כיף בתא ואז חזרתי אליה, וחזרתי עם אוכל. היא אמרה שהיא ידעה כמעט בוודאות שאני אחזור עם אוכל, והלוואי שהיא תהיה יום אחד במקום כזה שחושב עלי ככה. זה לא מי שהיא, היא רגילה לדאוג לעצמה רק.
אז מה אני אמורה לעשות? להיות סבלנית ולחכות שהיא תשתנה? איך אני מבדילה בינה לבין התגובות שלה שנובעות מטראומה? כשאמרתי שהפסיכולוגית שלי אמרה שהיא לא בנאדם שיביע חום בצורה מסוימת היא נעלבה. היא אמרה שכן יש לה מה לתת וזה כואב לה שאני לא רואה את זה. כששאלתי אם אולי מה שהיא צריכה זה מערכת יחסים שפחות תלויות זו בזו, שכל אחת דואגת לעצמה, היא נעלבה בצורה עמוקה. היא אמרה שזה אומר שלא ראיתי אותה כל החודשים האלה אם זה מה שאני שואלת. שאני לא מכירה אותה בכלל אם אני שואלת את זה. שהיא רוצה מערכת יחסים שתלויות זו בזו ודואגות זו לזו, שהיא לומדת איך להיות שם, שאני לוקחת מקרה שבו היא מטורגרת נורא ומשליכה אותו על מי שהיא. בסוף הגענו לזה שבעצם אני אומרת שאני לא יודעת אם אני יכולה לסמוך עליה אחרי מה שהיא עשתה לפני כמה שבועות, שהרגשתי שהיא נטשה אותי כשהייתי נורא חולה. שזה בעצם הדבר. אני לא יודעת אם אני יכולה לסמוך עליה שתדאג לי. אבל לא רק במקרי קצה כאלה, אני חושבת שבאופן כללי. אני לא מצליחה לראות מעבר לשבועות האחרונים, הכל צבוע בזה. אני לא יודעת אם אני צריכה לתת לעצמי ולנו זמן ולראות איך הדברים ימשיכו, או אם אני צריכה להבין שהיא לא בנאדם שיכול לתת לי את מה שאני צריכה ורוצה.
אני כל כך עצובה. אני חושבת להתקשר אלי לראות אם היא יכולה לדבר. הפסיכולוגית שלי שאלה אם זה שהיא לא נתמכת בי כשקשה לה, אם זה מאפשר לי להתמך בה כשקשה לי, לפנות אליה. אני מבינה שבאיזשהו מקום אני נמנעת מזה, זה לא טריוויאלי לי.