אני מרגישה שבחרתי פרטנרית ממש קשה לזוגיות
אני יודעת שזה לא קשור רק אלי, בכל זוגיות היה לה קשה
אני לא אומרת שלי ככ קל מערכות יחסים, בכלל לא, אבל אני חושבת שלה קשה במיוחד, קשה יותר מאנשים אחרים
אני מרגישה שאני צריכה ללמד אותה איך להיות בזוגיות, ואיך להיות בזוגיות איתי
לפעמים היא מרגישה לי כמו ילדה שאני צריכה ללמד אותה
היא לא ממש יודעת איך להיות שם בשביל אדם אחר. אני חושבת שהיא רוצה לדעת, שהיא רוצה להיות, אבל היא לא יודעת
היא יודעת איך לטפל בעצמה, היא יודעת עוד קצת דברים על איך להתייחס לאנשים, אבל היא לא ממש יודעת איך להיות במערכת יחסים
יש לי את הדפקות שלי והן אכן דפוקות, אבל אני יודעת איך להיות בקשר, איך להביא את עצמי, איך לדאוג לאדם אחר ולשים אותו לפני הצרכים שלי כשזה נדרש, איך שהצרכים שלו יהפכו גם לצרכים שלי
עולה לי שאנחנו צריכות להיות בקשר שליטה שבו אני מחנכת אותה איך להיות בזוגיות
איך להביא את כולה לתוך קשר, איך להיות פגיעה מול אדם אחר, איך לראות צרכים של אדם אחר, איך לענות עליהם
ברור שהיא יודעת את חלק מהדברים האלה בעצמה, אבל עד רמה מסוימת. יש שם תקרה.
זה קטע שאני בת 25 והיא בת 30 אבל היא אף פעם לא באמת הייתה במערכת יחסים שהיא הביאה את עצמה במלואה. היא לא יודעת מה זה להיתמך על ידי אדם אחר, היא לא יודעת מה זה לתמוך באדם אחר. היא יודעת עד גבול מסוים.
זה לא שאני איזו מומחית גדולה. אבל יש דברים שאני מבינה יותר ממנה.
אני חושבת שאני מבינה שיש לי יותר מקום להכיל אותה מאשר לה יש מקום להכיל אותי. יש לי יותר מקום להחזיק את הרגשות שלי ושלה ביחד מאשר לה.
אני גאה בעצמי שאמרתי שאין לי מקום להכיל אותה עכשיו. היא התחילה להיכנס לחרדה מזה שהיא לא יכלה לדבר איתי בטלפון כשביקשתי כי הייתי עצובה, ולא יכולתי להכיל את החרדה שלי. הייתי צריכה להיות איתי ועם העצב שלי. אני גאה בעצמי. היא אמרה שהיא תנסה להירגע לבד. שמחתי שהיא אמרה את זה.
אני לא אוהבת את המילה חינוך, אבל אולי זה מה שהיא צריכה. כאילו, אולי זה באמת מה שהמערכת שלה צריכה. היא כל כך רוצה לאהוב ולהיאהב אבל היא לא יודעת איך להיות בתוך מערכת יחסים. שוב, אני לא יודעת אם אני מומחית כזאת גדולה. גם כאילו, באמת יש לי את הדפקות שלי. גם ההתקשרות שלי היא אמביוולנטית, כל פעם שרע אני רוצה ללכת. גם עכשיו. אז אני תוהה אם יש דרך אחרת. אני חושבת על זה שבתוך קשר שבו יש המון המון אמון ששתינו נשארות גם כשקשה, גם אם בלתי נסבל, מאפשר להביא את המקום שהכי המחשכים. המקומות שהכי זקוקים שנאהב אותם. תאהבי אותי גם אם אני מנותקת עכשיו. תאהבי אותי גם אם אני באר חסרת תחתית של נזקקות. השאלה האם אני יכולה לומר לה את זה, כשאני באר חסרת תחתית של נזקקות, האם אני יכולה לומר לה תאהבי אותי, לומר לה למה אני זקוקה באותו זמן? שתהיה כאן. זה כל כך הרבה אחריות עלי. שוב, זה לעשות באופן אקטיבי שהיא תראה אותי. אבל אולי היא צריכה חינוך. זמן הכשרה. אני צריכה להכשיר אותה להיות הבת זוג שאני צריכה שהיא תהיה. והיא חייבת לעשות את מה שאני אומרת, אלה היחסים.
אני לא באמת יודעת איך דבר כזה יכול להתקיים. זאת מרגישה לי כמו מחשבה מטורפת, אבל גם אולי לא צריך לפסול אותה על הסף, אולי יש דברים בגו. עולה לי לייצר טיים פריים, נניח שנה, שאנחנו מחליטות על טיים פריים של שנה שבו אנחנו לא נפרדות לא משנה מה. זה יותר יעזור לי, ישחרר אותי מההתחבטויות שמגיעות כל כמה זמן, התקבלה כבר החלטה שאני נשארת וזהו זה. העניין שאם אני מכריחה אותה להגיד לי הכל, להביא את כולה, אני צריכה להיות יציבה מספיק כדי להכיל את זה. אם היא אומרת לי שהיא רחוקה ממני ולא רוצה להיות פה עכשיו, אני צריכה להיות בטוחה ויציבה מספיק כדי להכיל את זה ולא להתערער מזה. אלא אם כן כחלק מהערעור אני אומרת לה שהיא צריכה להכיל את זה שזה מערער אותי. ללמד אותה איך להכיל אותי כשאני מעורערת בגללה.
מעניין איך היא תאכל את זה. אני מרגישה שכשדברים טובים באופן טבעי הדברים האלה קורים בפחות מאמץ. אולי אני צריכה פחות להתאמץ. מצד שני, היא פה ואני אוהבת אותה. אולי אני מקבלת דברים טובים מזה, למשל אני צריכה כל הזמן להיות בקשב לעצמי ולמה שאני רוצה וצריכה כל הזמן. להקשיב לעצמי ואז לתקשר את זה החוצה.
טוב אני נרדמת
לילה טוב