אני לא יודעת אם זאת מחשבה מטורפת, ואני פשוט מטושטשת מעצבות ועייפות. אין מצב שזה הגיוני, נכון? להיות השולטת שלה וללמד אותה איך להיות במערכת יחסים ואיך לאהוב ולדאוג לי כמה שאני צריכה. זאת סיבה מספיק טובה כדי להיכנס למערכת שליטה? אני בכלל רוצה בזה? אני בכלל רוצה בזה? לשלוט במישהי, ללמד אותה איך לאהוב אותי, ללמד אותה איך לדאוג לצרכים שלי. להתעמת עם הצרכים ועם הפחדים והקשיים שלי בצורה אינטנסיבית. אני בכלל רוצה בזה?
אני חושבת שהיא לא יודעת בעצמה איך לדאוג לי. אני חושבת שאני יותר ויותר מבינה מה היא צריכה, אני חושבת שהיא לא מבינה מה אני צריכה. היא לא מבינה איך לתת לי את זה. מעבר אלי, היא לא ממש יודעת איך לראות אדם אחר. איך לתמוך באדם אחר. בטח שלא אדם שזקוק. זה לא פרדוקס? איך אני, בנזקקותי, אלמד אותה איך לתמוך בי? אולי לאט ובזהירות. לאט לאט היא תלמד. אני אכוון אותה, אני לא אחזיק לה את היד לנצח, היא צריכה ללמוד. היא צריכה ליישם. אולי כמו אוטיסט שלומד קיואים חברתיים, היא צריכה ללמוד. מה אני צריכה ללמוד? סבלנות? היא באמת מרגישה לי כמו ילדה לפעמים שצריכה שילמדו אותה.
על המקרה שהיה לפני שבועיים וחצי, הפסיכולוגית שלה אמרה לה שהיא הייתה צריכה לשים אותי לפניה. שהיא הייתה צריכה לדאוג לי למרות שלא היה לה מקום בשבילי. שהיא הייתה צריכה לשאת את הקושי ולהיות שם בשבילי כי הייתי צריכה אותה. זה מעניין. מקודם היא אמרה שהיא לא יודעת מתי היא צריכה להקשיב לעצמה ומתי היא צריכה לשים אותי קודם. שהיא מרגישה אבודה מאז הפגישה עם הפסיכולוגית. שהיא מרגישה מבולבלת. 30 שנה היא למדה איך לדאוג לעצמה, איך לשים גבולות מול אנשים, איך לשמור עליהם בחירוף נפש כדי שלא יקחו לה את מה שהיא התאמצה כל כך להשיג לבד בשתי ידיים. כשיש מצוקה הכי קטנה היא מרגישה שאין לה מה לתת. היא לא יכולה לתת שום דבר.
אני מתעסקת בה יותר מדי? לא הייתי מספיק עם עצמי ועם העצב שלי? אני לא יודעת. אני בכלל רוצה ללמד אותה? אני לא יודעת. היא צריכה להראות סימנים של השתפרות. המטרה היא שבסוף היא תדע להקשיב לעצמה ולהרחיב את היכולת שלה לשהות עם רגשות קשים, להכיל מורכבות של עצמה ושל עוד אדם ביחד, שתדע איך להיות במערכת יחסים שיש בה תלות ותמיכה הדדית. איך להתמך, איך לתמוך באדם אחר. אני מרגישה שאני רואה יחסית בבירור את הדבר הזה, שגם נשמע לי כמו מחשבה מטורפת. השאלה היא האם אני רוצה את הדברים האלה.
אני חושבת שאני אהיה שולטת טובה, כי אני אראה מעל הכל את טובתה שלה. גם זה, הרצון לשלוט בה, הוא מתוך רצון שיהיה לה טוב, להיטיב איתה. שהיא תחיה חיים שיותר טובים לה. טובים גם לי? אולי. זה יספק אותי אם היא תאהב אותי כמו שאני צריכה, כי אני אחנך אותה לזה? לא יודעת. אולי. אני משערת שיש דברים שתמיד ישארו. מצד שני, בדברים הקטנים יש הרבה מהחוויה, ואותם אפשר ללמוד. כמו להסכים לקבל כוס תה כשאני מציעה לה. כמו לחשוב עלי כשהיא דואגת לעצמה לאוכל.
לא יודעת כבר על מה אני מדברת. מחר יש לי חופש מהלימודים. חשבתי לעשות לעצמי טוב. חלק מהסיפור של השבועות האחרונים הוא ללמוד לעשות לעצמי טוב. אני צריכה להיות בטוב, בשביל עצמי, וגם בשביל להיות במערכת יחסים.
אנחנו צריכות לעבוד על החרדה שלה. גם על החרדה שלי. אני מרגישה שהמחשבה הזאת שוב מגיעה מהמקום שצריך לעשות ולהיות אקטיבי. אבל אולי זה לא רע, אולי זה בטבע שלי, גם אם זה טבע נרכש, למרות שנראה לי שזה גם טבע מולד. אני לא חושבת שזה רע, אני רק חושבת שיש בי רצון להרפות מזה. לתת לאדם אחר להוביל ולקחת את המושכות. לטפל בי. אבל אולי זה חלק מהסיפור, שאני מלמדת אותה איך לטפל בי. לא יודעת. נראה מחר בבוקר איך אני ארגיש כלפי זה.
בסוף, היא אוהבת אותי ברמות. ואני אוהבת אותה. אני לא אוהבת אותה מספיק בשביל להתפשר על מערכת יחסים שבה אני לא מקבלת את מה שאני צריכה. האם אני מוכנה לקחת את הזמן ללמד אותה? לא רק זמן, הסבלנות, אורך הרוח, היציבות. שאלות.