אני מרגישה אין לי את הכלים או המשאבים להתמודד עם מה שקורה. אין לה, אין לנו. אני לא יודעת איך לצאת מהמקום שבו אני מרגישה לא אהובה, לא נראית ולא בטוחה. אני לא יודעת איך להגיד לה מה אני צריכה. אני בקושי יודעת מה אני צריכה, וכשאני מצליחה להבין רמזים של זה אני מבועתת לבטא אותם. אני מרגישה שאין לה מקום לרגשות שלי ואני לא יכולה לעשות לי מקום אצלה. אני לא יודעת מה לתת לה כדי שהיא תוכל להרגיש טוב. אני לא יודעת מה היא צריכה. אני לא יודעת אם היא יודעת מה היא צריכה. אני כל הזמן כועסת ופגועה, כלומר פגועה ואז כועסת, שזה האמת די מרגש אותי לראות, איך אני לא מוכנה שיפגעו בי. הכעס הזה הוא קשה, לה וגם לי, אבל זה גם מרגש אותי. מרגישה כמו האמא לביאה של עצמי. בכל מקרה, אני כל הזמן פגועה וכועסת ואני לא יודעת מה לעשות. אין לי את הכלים. אם אני מרגישה שתמיד אני יכולה לתקן, תמיד אני יכולה לסדר, עכשיו אני לא מרגישה ככה. גדול עלי. אני לא יכולה לעשות הכל. אולי כי זה לא שלי לתקן. זאת אומרת אנחנו בלופ של לפגוע אחת בשנייה, אבל זה העניין, שזה לא שלי לתקן לבד. זה לא שפשוט אם אני אראה אותה זה ייתן לה מקום ואז היא תוכל לתת לי. גם אין לי כוח לזה יותר. אין לי כוח להיות היחידה שמבינה את השנייה, או הראשונה ואז היא יכולה גם לתת לי. אני מרגישה שיש אצלי יותר מקום בשבילה, בשביל להחזיק את שתינו, מאשר לה. לא יודעת. הפסיכולוגית שלי אמרה, אולי ננסה לדבר על מה שיש במקום מה שאין, ואז דיברנו על ההתנגשות בצרכים. אז אני מרגישה שמה שיש זה אותי מותשת ובלי כלים להתמודד. עם משאבים הולכים ומדלדלים. בראש שלי אני מרגישה שאני צריכה שהיא תעשה לקראתי צעד, אבל אני לא יודעת.
אין לי אפילו מקום להתאבל על אתמול וכמה חרא היה, על זה שהכלום וחצי זמן שהיה לנו ביחד הפך להיות הדבר הזה. איך מלהגיד לה איך אני מרגישה היא לא יכלה להקשיב לכלום וזה פשוט הכניס אותי לניתוק קיצוני ששלח אותה לכמעט התקף חרדה. וזהו לא היה לה יותר מקום. נאדה, כלום. ואני לא יכולה להרגיש שאני יכולה להגיד לה מה אני מרגישה אם כל דבר שאני אומרת לה היא ישר ורק מתגוננת. אין לי מקום. ואז אני כועסת.
אין לי את הכלים להתמודד עם הדבר הזה.