שדה פרחים

אני מבינה שיש לי צרכים שאת כרגע לא יכולה לענות עליהם, וכנראה לך יש צרכים שאני לא יכולה לענות עליהם. אז אני צריכה להפסיק לנסות לקבל ממך את מה שאני צריכה כי זה פשוט כואב לי בעצמות. אני תכף אכבה את הטלפון לסופש. לא יודעת מה זה ייתן לי, מקווה ששקט. אני מרגישה חסרת אונים. כל עוד לא אמרתי כלום יכולתי להתחרפן עם עצמי בשקט, אבל עכשיו ניסיתי לומר ואין בצד השני מישהו שיכול לראות ולהקשיב, זה שורף לי בלב. מרגישה חוסר אונים מטורף. מרגישה שאני לא מצליחה פשוט להכיל את הרגשות של עצמי. אני כל הזמן בוכה. מרגישה כל כך לבד וכל כך לא נראית. אומרת לעצמי שאני צריכה להתנתק ממנה אבל אז מנסה שוב להבין אותה ולהיות סבלנית ולא לשים לה מבחנים. יש לי צרבת מאז אתמול, לא יודעת למה כי בקושי אכלתי משהו בגלל החולי, אולי זה מהכדור שאני לוקחת. אבל אין מתאים לסיטואציה מאשר heartburn. אני פשוט לא יודעת מה לעשות כדי להקל עלי, אני מרגישה שאני צריכה שהיא תקל עלי, שהיא תנחם אותי, שהיא תגיד לי שהיא אוהבת אותי, שהיא לא כועסת עלי, שהיא עדיין איתי. אני מרגישה שאני לא יכולה לתת לעצמי את הנחמה הזאת. אני פשוט לא יודעת מה לעשות. אולי אני צריכה לבכות עוד. 

בעצם התחושה היא שאני בהמתנה. אני מחכה לה שתחזור אלי, אני מחכה לה שתגיד אם היא רוצה לבוא מחר, אם היא רוצה להיפגש. אני מחכה לה שתחזור להיות קרובה רגשית. מה אני אמורה לעשות בזמן הזה? איך אני אמורה להיות? אני לא יכולה להישאר עם לב פתוח וזרועות פתוחות. איך היא מצפה שאני אהיה? מה היא חושבת שזה עושה לי?

אני יודעת שהיא לא עושה לי דברים בכוונה. אבל היא עושה נזק לקשר שלנו. אני יודעת שזה רק גורם לה להרגיש אשמה ועוד יותר בחרדה. אני יודעת שזאת לא אשמתה. נמאס לי להרגיש משוגעת בגלל שזה מפעיל אותי כל כך.

בלתי נסבל לי לחשוב מה יהיה מחר. שאני אקום בבוקר ופשוט אחכה שתגיד לי מה קורה איתה. אני יכולה לנחש איך מחר יתגלגל. נתעורר, אני אחכה שהיא תכתוב לי. יקח לה זמן לכתוב. אני אחכה שהיא תגיד משהו על האם היא באה. היא לא תכתוב. אני בסוף אגיד משהו, אולי אשאל, אולי אשאל כבר בצורה של "את לא באה, נכון?". היא תגיד שהיא מצטערת אבל היא לא יכולה לבוא. זה כבר כואב לי בלב. אני לא יודעת איך להגן על הלב שלי. אני לא יודעת איך לגרום ללב שלי להרגיש אהוב ומוגן. הוא כל כך עצוב. אני כל כך עצובה.

אני לא יכולה להיות במצב הזה של מחכה לה, אני לא יכולה. זה בלתי נסבל לי. לחכות שיאהבו אותי שוב, שיחזרו אלי, שירצו להיות איתי. אני לא יכולה להיות במצב הזה של המתנה. זה כל כך כואב לי, להרגיש שאני צריכה להיות תחת חסדי אחרים כדי שיאהבו אותי. כנראה בגלל זה הדרייב הזה שדוחף אותי כל הזמן לעשות לעצמי מקום בעולם אחרת לא יהיה לי. אני לא יכולה לחכות שיתנו לי את מה שאני צריכה כי אף אחד לא יתן לי, אם אני לא אעבוד בזה ואדחף ואגרום לזה שהצרכים שלי יענו הם לא יענו. זה כל כך כואב.

היא אומרת תודה על הסבלנות שלך והיא לא יודעת שאני חושבת על אם אנחנו צריכות להפסיק את כל זה, אם היא בכלל עושה לי טוב, אם לא כדאי להפסיק. אם עדיף לפתוח את הקשר. אם אנחנו בכלל מתאימות. היא אומרת שהיא אוהבת אותי, אני כבר לא בטוחה מה זה אומר. אני נהיית קהה. קהה. כואב לי בלב.

אולי זה כי אני פשוט לא מרגישה בזוגיות עכשיו,  אולי כי כבר בזמן האחרון עלה לי הרצון לפתוח את הקשר, כשדיברנו על בדסמ והיא אמרה שהאינסטינקט שלה זה להגיד לי ללכת לחפש את זה עם מישהי אחרת. אבל יש לי רצון לדפדף בטינדר. דיברתי עם חברה והיא אמרה שיש לה דייט עם מישהו שהכירה בטינדר ובשנייה הראשונה עבר לי בראש אה אני צריכה לפתוח את טינדר לראות מה קורה שם. לא יודעת אם לפתוח את הקשר זה הפתרון. כאילו בטח שלפתוח קשר לא יכול לבוא בתור פתרון לבעיה. אני פשוט עצובה ובודדה. אני מרגישה כל כך לבד בימים האחרונים. זה לא שלא הרגשתי לבד כשלא הייתי בזוגיות, ברור שכן. פשוט זה כואב בצורה אחרת כשאני אמורה להיות ביחד. יש בי את המקום שרוצה להגיד לה את הדברים האלה ולהכאיב לה, אבל גם יש מקום שלא רוצה בזה. אני לא רוצה להכאיב לה. אני רוצה שתיתן לי דברים שהיא לא יכולה לתת לי. אני רוצה להיות בנאדם שיכול להכיל את המרחק שלה בלי שזה ישבש אותי לגמרי. אבל זה משבש אותי. אין לי כוח.

אני עייפה. אולי אני צריכה ללכת לישון. אני לא יודעת איך אני אגיב אם היא תגיד שהיא לא באה מחר. פתאום אני קולטת שאני צריכה להכין את עצמי נפשית לזה. אני מרגישה שזה ימוטט אותי. אבל גם אם היא תגיד שהיא באה, אני יודעת שזה ינתק אותי רגשית. אני לא יכולה עם החוסר יציבות הזה, זה מערער אותי לגמרי. אוף אני באמת קולטת פתאום שיש סיכוי גבוה שהיא לא תבוא מחר. זה עושה אותי כל כך עצובה. יש בערך סופ"ש אחד בחודש שאני נשארת בבית. היא לא הייתה פה חודש. אני לא יודעת מתי הפעם הבאה שנתראה, סיכוי סביר שרק עוד שבוע. זה עושה אותי כל כך עצובה. אני מרגישה שאני צריכה להכין את עצמי לאכזבה הזאת. אין לי כוח. אין לי כוח לכאב לב הזה. אין לי כוח לזה.

האמת שאני לא זוכרת את עצמי ככה במערכות יחסים. כן כשזה היה רע, נניח עם ש', שם הייתי באמוק של חרדה. אבל עם א'? עם ר'? אני לא מצליחה להיזכר, אבל אני לא זוכרת את עצמי ככה. אני בחרדה כזאת כשאני לא בטוב. כשהבנאדם השני מתרחק. ותכלס זה מה שהיא עושה, שוב ושוב, היא מתרחקת ממני, ופתאום אני שמה לב להתנהגויות שלה. לבדוק שוב ושוב מתי פעם אחרונה היא ענתה לי, מתי היא הייתה מחוברת, בודקת את הטונים של ההודעות. זה כי אני לא מרגישה ביטחון, ואין לי מספיק ביטחון בתוך עצמי כדי להרגיש שאני יכולה לשאת את התנודות שלה, את המרחק שהיא צריכה לקחת. זה לא טוב לי. אני חושבת על זה שכשהיא ככה היא לא ממש אומרת לי משהו כדי לאשר לי שהכל בסדר איתנו, שהיא רק צריכה עכשיו ספייס ולבד, וזה לא קשור אלי. אם אני מצליחה לצאת מהלופ של עצמי ולבקש ממנה אישור במקום להניח שהיא כועסת עלי, אז היא אומרת. חושבת על זה שלפני כמה ימים שאלתי אותה שוב ושוב אם היא מבואסת עלי. בלילה היא הצליחה להביע אלי קצת חיבה ובראש שלי זה היה בגלל כמה שניסיתי להניח לה ולתת לה מקום. עכשיו אני בוכה. אני רואה כמה זה בעצם כואב לי. כל פעם להרגיש שעשיתי משהו לא בסדר, או לנסות לא ללחוץ עליה יותר מדי כשהיא במקום הזה. כמה אני שמה לב להודעות חיבה שאני כותבת לה, שאני מנסה להימנע מלכתוב יותר מדי, אבל אם אני מרגישה משהו בכנות אני לא מונעת מעצמי כי אני לא רוצה להיות במקום הזה. אז כתבתי לה מוקדם יותר שאני מתגעגעת אליה, ושמתי לב שהיא לא הגיבה לזה, כמו שאני תמיד שמה לב. או איך אני משוועת ליחס ממנה ולחום ואהבה. אני לא רוצה להיות ככה, זה לא טוב לי. אני באמת לא יודעת אם אנחנו מתאימות, אני לא יודעת אם טיפול זה מה שיעזור, אבל אני כן פתוחה ללנסות את זה. אני לא רוצה להרגיש כאילו הצרכים שלי הם משהו שאני צריכה לטפל בהם. דיברנו על לפתח בסיס יציב, שבו התנודות אחת של השנייה לא ישפיעו עלינו כל כך. אבל מה זה הישפיע הזה? שהיא מתרחקת ממני ואני מרגישה לבד. אז אני צריכה ללמוד להרגיש פחות לבד? או פחות לסמוך עליה? לזכור שהיא תחזור אלי? אבל עכשיו אני מרגישה לבד. וכל כך הרבה מהזמן אני מרגישה יותר מדי. הפעם אני מרגישה ש"התמודדתי הכי טוב" עם המצב שלה, הכי נתתי לה ספייס, לא עשיתי לה דרמות. טוב, כי אני חולה מתה. גם כן, מה זה הדרמות האלה, לנסות לקבל ממנה יחס כשהיא רחוקה ממני. לא יודעת. לא יודעת מה להגיד. לשתף אותה בתחושות שלי? זה בטח שוב יגרום לה להרגיש אשמה ויסגור אותה עוד יותר. אני לא יודעת מה לעשות. היא לא אוהבת כשאני אומרת כמה קשה לנו. היא מרגישה שהיא מאמינה בנו יותר משאני. אולי זה נכון, הנטייה שלי היא כשקשה לחשוב על האם אנחנו מתאימות וצריכות להיות ביחד. מבחינתה אני האדם שהיא רוצה לחיות את החיים שלה איתו, היא רוצה להתחתן איתי, היא כבר שם. היא אומרת שמערכות יחסים זה תמיד דבר קשה, זה תמיד עבודה. זה לא יחס שאני אוהבת, אבל ברור שבכל מערכת יחסים יהיה קושי ודברים שלא מסתדרים. בשבילה כל מערכת יחסים הייתה תמיד מאבק, מערכות יחסים הן מאבק בשבילה. זאת הפעם הראשונה שהיא ככה בטוחה במישהי ויודעת שהיא רוצה לחיות איתה. בתכלס זאת גם הפעם הראשונה שהיא באמת באמת מביאה את עצמה למערכת יחסים. אני אוהבת אותה. לחשוב על הפרספקטיבה הגדולה יותר, שהיא אוהבת אותי ורוצה להיות איתי, זה שאני יודעת את זה גם אם עכשיו אני מרגישה לבד והיא לא יכולה לגרום לי להרגיש את האהבה שלה, זה כן עוזר. אבל אני רואה כמה קשה לי. אני נכנסת לחרדות כאלה כשהבנאדם שמולי מתרחק ממני ככה. וזה גורם לי להתרחק רגשית, ברמות. היא כל כך רחוקה לי בראש ובלב עכשיו.

אני לא יכולה לבקש שירצו להיות איתי כשלא רוצים. אני מרגישה כל כך חולה שאפילו מאמצים רגילים שהייתי עושה בשביל קרבה אני לא מסוגלת לעשות. אולי זה פשוט להתמסר לזה. כבר אין לי חשק שהיא תבוא כל כך. היא הייתה אמורה לבוא היום בערב ושאלה אם זה בסדר שהיא לא תבוא כי היא צריכה להיות לבד בבית הערב. שאלתי אם זה אומר שהיא בכלל לא תבוא הסופש, והיא אמרה שהיא לא יודעת, שהיא תראה איך היה תהיה ואולי יספיק לה היום להיות לבד. אני כל כך עצובה שהיא לא רוצה להיות איתי כשאני חולה שכבר לא בא לי שהיא תבוא. זה לא מדווקא, זה מזה שאני כל כך חולה ומותשת שאין לי יכולת להתמודד עם זה ואין לי יכולת להכיל אותה כשהיא לא בטוב. היא לא הייתה פה איזה 3 או 4 שבועות. היא הבינה שקשה לה להגיע אלי באמצע שבוע, ולי היה חופש ועבדתי בסופשים קרוב אליה אז כבר יצא שאני פשוט באתי אליה. ועכשיו אני לא עובדת בסופש וקבענו שהיא תבוא אלי. אבל עכשיו היא אוברוולמד ומוצפת ומטורגרת. ברור שאני לא רוצה שהיא תעשה משהו שהיא לא מסוגלת. אני לא רוצה שהיא תיתן לי משהו שהיא לא מסוגלת לתת לי. אני לא רוצה שהיא תבוא בשישי אם היא לא בטוב, אני כל כך חולה, אני לא יכולה להכיל עכשיו חיכוכים. אבל זה מעציב אותי כל כך. אני מרגישה כל כך לבד. לא הצלחתי לפתח באמת חברויות בעיר הזאת. החברה הכי טובה שלי עזבה את העיר ועומדת לטוס שבוע הבא לכמה חודשים לאירופה. וחוץ ממנה לא ממש הצלחתי לפתח חברויות משמעותיות ששימרתי. אני עצובה ואני מרגישה לבד. אני רוצה שיבואו להיות איתי. אני רוצה שיטפלו בי. ואני מרגישה כל כך לבד. אני יודעת שאין לי מה להגיד לה את זה עכשיו כי אין לה מה לעשות עם זה. אמרתי לה שאני פוחדת מלהיות לבד בסופש, היא אמרה שהיא עדיין לא יודעת ואולי היא תהיה בסדר ותוכל לבוא. זה גורם לי לבכות. היא אמרה שמערכות יחסים תמיד היו לה קשות. הייתה לה ילדות דפוקה ממש שהיא עוד בסמי הכחשה אליה, כל פעם שאני אומרת שהיא חוותה הזנחה היא כזה כן?... הזנחה?... זאת מילה קשה... אני לא יודעת איך עוד אפשר לתאר את העובדה שאף אחד אף פעם לא קינח לה את האף והיא למדה לבד בגיל 28. אז אני מבינה אותה, אני מבינה שהיא צריכה לבד כשקשה לה. אבל אני כל כך עצובה שאין לה מקום בשבילי עכשיו, שכל כך הרבה פעמים אין לה מקום בשבילי.

מזמן לא כתבתי פה בבלוג ואני מרגישה שזה עושה לי טוב. נזכרת שלכתוב את מה שאני מרגישה זה עושה טוב.

זה כואב להרגיש שאני צריכה

כואב להרגיש שאני צריכה ושהיא לא יכולה לתת לי את מה שאני צריכה

קבענו שהיא מחר תבוא אלי ונלך בערב למופע עם חברה שלי שאני רוצה שהיא כבר תפגוש

היא לא בטוב ביומיים האחרונים ויודעת שהיא צריכה להסתגר, אמרתי לה אתמול שאם היא צריכה לוותר על מחר זה בסדר

עכשיו שאלתי אותה אם יש לה כיוון למחר, אם היא יודעת אם היא תרצה לבוא או לא, ובכלל לסופש כי היינו אמורות לבלות יחד וגם לטייל

והיא אמרה שהיא רוצה להיות לבד בבית, אם זה בסדר מבחינתי

שאלתי אם היא מתכוונת לכל הסופש, היא אמרה שהיא לא יודעת ואולי להיות מחר בערב לבד בבית יספיק לה

זה כמו חץ בלב

אני מרגישה כל כך רע, אני כל כך חולה, והיא מנותקת ומסוגרת ולא רוצה לבוא לראות אותי

אני יודעת שהיא לא בטוב, שהיא בחרדה, שהיא מוצפת, אני יודעת את כל זה. אבל זה כואב לי. ואין לי מה לבוא אליה בטענות, היא לא בתפקוד בעצמה, זה פשוט כואב. איכשהו כל פעם שאני חולה היא לא בטוב ולא רוצה להיות איתי. זה כל כך כואב. אני לא רוצה לבכות, אני כל כך חולה ואני יודעת שזה יכאיב לי, כל תזוזה מכאיבה לי, כל הפרצוף כואב לי. השותפות שלי כנראה לא יהיו בבית בסופש אז גם נראה שאני הולכת לבלות אותו לבד. אני לא רוצה להיות לבד. זה כואב לי. הנה הדמעות. זה לא הוגן.

אני לא יודעת אם לנסות למצוא תוכניות חדשות לסופש, כי אני לא רוצה להיות לבד. אבל בכל מקרה אני כל כך חולה שמי יודע אם אני אהיה בטוב בכלל.

אני מרגישה אבודה בעולם המבוגרים הזה. כבר מעל שנתיים בעיר הזאת, גרה עם שותפות בעיר שלא הכרתי בה לפני כן אף אחד ואני עדיין לא מצליחה ליצור לי בה בבית. ליצור לי בי בבית. אני אומרת שזה מה שאני עושה, בזה אני פועלת, אבל אני מרגישה שכבר הפסקתי לנסות. מרגישה הפסקתי לנסות הרבה דברים. זה קשור למלחמה אבל זה התחיל לפני המלחמה. נמאס לי לנסות ולהתאמץ וליצור לעצמי מקום. הכל מאמץ. אני מרגישה שאני לא מצליחה בפעולות האלה ליצור לעצמי בית, ואולי זה קשור לזה שאני עדיין מרגישה אבודה. זה מורגש הכי חזק כשאני חולה, אני מצליחה קצת לבקש מהשותפות שלי עזרה אבל רוב הזמן אני לבד. אני לבד בזה. זאת המשמעות של לגדול ולהתבגר? כשאת נשארת חולה בבית אין מי שדואג לך, אין הורה שמביא לך אוכל ומנחם אותך. בכוונה בחרתי לי בת זוג שלא יודעת איך להיות בזוג? שכל מערכת ההפעלה שלה מושתתת על לעבור את החיים לבד?

אני לא רוצה יותר לבד אבל אני לא יכולה יותר להתאמץ. מרגישה שזה מאמץ ליצור לעצמי פה חברויות, בלימודים עכשיו אין לי כמעט אף אחד. אין אף אחת שאני יכולה להגיד שהיא חברה טובה שלי, או פשוט חברה לדבר איתה אחרי הלימודים ולשבת. אני בודדה ואני עייפה ואני לא מצליחה לגייס כוחות לכלום. אין לי חשק לכלום. יש לי חשק רק ללהיות עם הבתזוג שלי וגם זה, פעם בשבוע מישהי מאיתנו מופעלת מהשנייה ויש איזו דרמה כל כך קשה. אנחנו באמת מדהימות בלתקשר, בלהרגיש, בלתת מקום לרגשות, אני חושבת שאנחנו עושות משהו מיוחד. אבל זאת עבודה כל כך קשה, זה כל כך מעייף אותי. אני אומרת שאני רוצה קל אבל אולי אני לא רוצה? אני יודעת שכשנהיה שקט ומשעמם אני מחפשת איך להתסיס. זאת בכלל האמת? אני לא יודעת.

ואז אני חולה כל הזמן. כי אני בסטרס אינסופי בלימודים, כי זה מי שאני, אני מכורה לסטרס, אני מושכת אותו לחיים שלי, צריכה אותו כדי לתפקד ואז הוא הורג אותי. ואני לא יודעת מתי אמורים ללכת לרופא, ואני לא מצליחה לקבוע לעצמי תורים לשום דבר, ואני מרגישה אבודה. אבודה בעולם המבוגרים הזה. ויש בי קולות שיודעים שזה לא חייב להיות ככה, מאז שאני קטנה אני מסתכלת על האנשים סביבי ויודעת שיש משהו מאד לא נכון בחיים האלה שלנו, ושאני לא רוצה בו, אבל אני לא מצליחה לייצר לעצמי שום דבר אחר. אולי אני משקיעה את האנרגיות שלי במקומות לא נכונים? אני לא יודעת.

ועצוב לי עם הבתזוג שלי. עצוב לי. עצוב לי שאני מרגישה שאני עשיתי לה את זה, את המצב שהיא נמצאת בו עכשיו, עם כל הפיאסקו שהיה בסופש. למרות שהיא כבר שבועות חולה און אנד אוף וזה מכניס אותה לחרדה שהיא לא מצליחה לעשות את מה שהיא צריכה. היא כתבה לי שהיא מרגישה על סף התמוטטות עצבים. לא יכול להיות שאני עשיתי לה את זה, נכון? אני מרגישה שאני אמורה לתקן את הרגשות שלה, אבל אני כל כך חולה עכשיו, אין לי בכלל מקום לשום דבר. חולה ולבד. עוד שעה אני אקח אוטובוס לרופאה שאני לא מכירה לבד. זה הקטע של להיות מבוגר, ללכת לרופאים לבד? אני רוצה שמישהי תטפל בי, שהיא תרצה שנהיה ביחד. אני אוהבת את הבתזוג שלי, באמת אני אוהבת אותה מאד, ואני יודעת שהיא אוהבת אותי מאד, היא אומרת לי שהיא רוצה להתחתן איתי ולבנות איתי חיים, שהיא יודעת שאני האדם שלה. ואני רותחת מחום ולבד. זה גורם לי לחשוב, אולי אני לא צריכה להשקיע במערכת היחסים הזאת את כל הלב שלי. זאת מחשבה עצובה בשבילי, אני לא עושה דברים בלי להשקיע בהם את הלב שלי. אבל אני חושבת, אולי אני צריכה לטפח יותר נפרדות. אולי אנחנו לא יכולות לתת אחת לשנייה את כל מה שאנחנו צריכות, ואנחנו צריכות אנשים אחרים לעשות את זה איתם. ועדיין אפשר יהיה להיות אוהבות וביחד, אבל באופן אחר. לשים פחות ביצים בסל שלה. המחשבה הזאת תמוטט אותה, אני יודעת. שכשהיא מרגישה על סף התמוטטות עצבים אני חושבת אולי עדיף שנהיה פחות ביחד. אבל זה תמיד מגיע אחרי שאנחנו מבלות הרבה יחד, זה שוב ושוב מגיע כשאני חולה, שהיא ככה בחרדה. אולי המפגש הממושך איתי עושה לה רע. אולי היא צריכה שנהיה פחות ביחד. אולי אנחנו צריכות דברים אחרים אחת מהשנייה, ואני צריכה למצוא את הדברים האלה במקום אחר.

בינתיים כתבתי לה לפני כמעט שעתיים שהקאתי והיא לא הגיבה. אני מבינה, אני מבינה שהיא נמצאת במקום רע, שהיא בטח בחרדה מתמשכת מאתמול. אני מבינה, יש לי אמפתיה כלפיה. זה לא משנה את העובדה שאני חולה מתה והיא לא מסוגלת להיות איתי, או אפילו לענות לי.

מזמן לא הייתי ככה חולה ואני לבד. שוב לבד כשאני חולה. אני תוהה אם החולי שלי מטרגר אותה בגלל הציפיה ממנה שתטפל בי או שפשוט נפלנו במקרה פעם אחר פעם על מקרים שאני חולה והיא נעלמת לתוך עצמה. והפעם אני חולה ממש, שיעולים שעשו לי כמעט להקיא, חום גבוה ששנים לא היה לי, לא מצליחה לישון, הכל כואב ורותח. אתמול כשזה התחיל הייתי אצלה, היא התארגנה ללימודים וראיתי שהחרדה שלה מתחילה. ידעתי שהיא צריכה להיות לבד. ראיתי את הדאגה שלה מזה שאני חולה ולא ברור מתי אני אסע הביתה. כמו הרבה פעמים אחרות, הרגשתי שאני over staying my welcome. זה כואב. אני לא נכנסת לזה שהיא הדביקה אותי בחולי ואני חטפתי אותו הרבה יותר קשה. זה כואב כי הנטייה שלי כשהיא הייתה חולה מקיאה מתה זה לחפש טרמפ באמצע הלילה, לא למצוא, לבטל לחברה למחרת ולנסוע אליה. פעמיים נסעתי אליה כשהיא חולה מתה. וגם ביום ראשון השבוע היא הייתה חולה, ובשני הלכתי לעשות קניות בשבילה. זה לא בקטע של התחשבנות, זה בקטע שאני אוהבת אותה ואם היא סובלת וקשה לה אני רוצה להקל עליה. אני יודעת שלפעמים זה גורם לי לא להקשיב למה שאני צריכה. אני יודעת איזה טריגר זה בשבילה כשהיא לא מקשיבה למה שהיא צריכה, וזה בטח מה שקרה הפעם, בטח היא לא רצתה שאני אשאר בשני אבל ביקשתי כי זה היה לי כבד לנסוע עם הנסיעות שהייתי צריכה לעשות בשלישי. אז זה כואב, שאני חולה מתה ואני מרגישה שהיא רוצה שאני לא אהיה פה. כשביקשתי להשאיר את התיק הגדול שלי, כי היו בו מלא דברים והוא כבד ובקושי הצלחתי לסחוב את עצמי, ידעתי שזה קשה לה. אמרתי לה את האמת, שאני לא יודעת מתי הפעם הבאה שאגיע אליה, אולי עוד שבוע וחצי, והיא אמרה בסדר. שאלתי אם זה מבאס בשבילה והיא אמרה כן. זה כואב להרגיש שאני מבקשת יותר מדי ממנה. זה מבקש להרגיש שהאינסטינקט שלה הוא להרגיש שיש מספיק בשבילה, ואם אני מבקשת מקום אני לוקחת ממנה. אני מרגישה את זה, את התחושה שאני לוקחת ממנה. אני יודעת שכשהיא מווסתת ובטוב היא נותנת באהבה. אבל כל כך הרבה פעמים היא לא מווסתת ובטוב, היא בחרדה, ואז דברים טריוויאלים כמו להגיד לי להישאר כמה שאני רוצה בגלל שאני חולה מתה ולא באמת מסוגלת לעשות עכשיו שעה וחצי ב3 תחבצים שונים, הם בלתי אפשריים לה. כמו הפעם שהייתי חולה אצלה והיא הכינה לי מרק עוף, ולמחרת היא הייתה בחרדה והתארגנתי לנסוע הביתה ואמרתי שחשבתי לקחת איתי מרק, וראיתי איך זה מכווץ אותה, כי כשהיא בחרדה קשה לה לחלוק אוכל. או היום בבוקר שהיא ידעה שהולך להיות לי קשה נורא לעשות את הנסיעה, והיא לא יכלה להציע לי מיוזמתה להשאיר את התיק הכבד שלי.

אז הפעם אני יותר מבינה אותה, אנחנו 4 חודשים ביחד  עברנו את הסאגה הזאת כבר הרבה פעמים, שהיא חוצה את גבול היכולת שלה ואז מתנתקת, מתרחקת. אז אני מבינה את זה עכשיו, וכבר יש לי ביטחון בזה שהיא אוהבת אותי, ואני לא חושבת שהיא הולכת לעזוב אותי, וביקשתי ממנה כמה פעמים להגיד לי שהיא לא כועסת עלי והיא אמרה שהיא לא. אני יודעת שקשה לה עכשיו והיא מוצפת ברמות. אבל זה כואב. היום בבוקר לפני שהיא יצאה ללימודים, אחרי שעה וחצי של לעשות את שגרת הבוקר שלה, היא התיישבה כמה דקות לפני שיצאה לאוטובוס, והתרפקתי עליה בחיבוק. וזה היה לי כל כך נצרך. וגם עכשיו, שאני מתעוררת באמצע הלילה ואני סובלת כל כך ולא מצליחה לישון, אני רוצה שהיא תחבק אותי ותלטף אותי ותגיד לי שיהיה בסדר. עשיתי את זה כל כך הרבה פעמים בשבועות האחרונים בשבילה. זה כואב לי. אחרי שהיא הלכה בבוקר פרצתי בבכי. גם לאורך היום פרצתי בבכי, משיעולים נוראיים שלא פסקו וצורך להקיא ובדידות. אני לא יודעת אם זו ציפיה לדאגה אמהית, כמו שראינו שיש לי בסופש, סופ"ש שאני מבינה שאני צריכה לכתוב עליו. אני חושבת שזה רצון הגיוני מבתזוג, שאני סובלת נורא ואני רוצה שהיא תדאג לי ותכין לי תה ומרק ותחבק ותלטף ותגיד שיהיה בסדר.

שוב ושוב הנטייה שלה היא לחשוב על עצמה כיחידה ולא עלינו כיחידה. אני יודעת שלא הייתי רוצה שהיא תעשה משהו מעבר ליכולת שלה, ואם זה שאני הייתי נשארת היה לה נורא ואיום היום אני לא רוצה את זה. אבל זה כואב זה נורא ואיום לה. זה כואב שאחרי 4 ימים יחד היא אומרת שהיא צריכה להיות לבד שבוע כדי להחזיר לעמה כוחות ושהיא לא מצליחה לתפקד. זה כואב להרגיש שאני יותר מדי ורוצה וצריכה יותר מדי.

להרגיש לא חלק זאת תחושה כזאת נוראית

אני רואה שהיא מגיעה עם הרצון להרוס לאחרים את מה שיש להם שאני לא יכולה להיות חלק ממנו

שאחרים יסבלו כמו שאני סובלת