אני לא יכולה לבקש שירצו להיות איתי כשלא רוצים. אני מרגישה כל כך חולה שאפילו מאמצים רגילים שהייתי עושה בשביל קרבה אני לא מסוגלת לעשות. אולי זה פשוט להתמסר לזה. כבר אין לי חשק שהיא תבוא כל כך. היא הייתה אמורה לבוא היום בערב ושאלה אם זה בסדר שהיא לא תבוא כי היא צריכה להיות לבד בבית הערב. שאלתי אם זה אומר שהיא בכלל לא תבוא הסופש, והיא אמרה שהיא לא יודעת, שהיא תראה איך היה תהיה ואולי יספיק לה היום להיות לבד. אני כל כך עצובה שהיא לא רוצה להיות איתי כשאני חולה שכבר לא בא לי שהיא תבוא. זה לא מדווקא, זה מזה שאני כל כך חולה ומותשת שאין לי יכולת להתמודד עם זה ואין לי יכולת להכיל אותה כשהיא לא בטוב. היא לא הייתה פה איזה 3 או 4 שבועות. היא הבינה שקשה לה להגיע אלי באמצע שבוע, ולי היה חופש ועבדתי בסופשים קרוב אליה אז כבר יצא שאני פשוט באתי אליה. ועכשיו אני לא עובדת בסופש וקבענו שהיא תבוא אלי. אבל עכשיו היא אוברוולמד ומוצפת ומטורגרת. ברור שאני לא רוצה שהיא תעשה משהו שהיא לא מסוגלת. אני לא רוצה שהיא תיתן לי משהו שהיא לא מסוגלת לתת לי. אני לא רוצה שהיא תבוא בשישי אם היא לא בטוב, אני כל כך חולה, אני לא יכולה להכיל עכשיו חיכוכים. אבל זה מעציב אותי כל כך. אני מרגישה כל כך לבד. לא הצלחתי לפתח באמת חברויות בעיר הזאת. החברה הכי טובה שלי עזבה את העיר ועומדת לטוס שבוע הבא לכמה חודשים לאירופה. וחוץ ממנה לא ממש הצלחתי לפתח חברויות משמעותיות ששימרתי. אני עצובה ואני מרגישה לבד. אני רוצה שיבואו להיות איתי. אני רוצה שיטפלו בי. ואני מרגישה כל כך לבד. אני יודעת שאין לי מה להגיד לה את זה עכשיו כי אין לה מה לעשות עם זה. אמרתי לה שאני פוחדת מלהיות לבד בסופש, היא אמרה שהיא עדיין לא יודעת ואולי היא תהיה בסדר ותוכל לבוא. זה גורם לי לבכות. היא אמרה שמערכות יחסים תמיד היו לה קשות. הייתה לה ילדות דפוקה ממש שהיא עוד בסמי הכחשה אליה, כל פעם שאני אומרת שהיא חוותה הזנחה היא כזה כן?... הזנחה?... זאת מילה קשה... אני לא יודעת איך עוד אפשר לתאר את העובדה שאף אחד אף פעם לא קינח לה את האף והיא למדה לבד בגיל 28. אז אני מבינה אותה, אני מבינה שהיא צריכה לבד כשקשה לה. אבל אני כל כך עצובה שאין לה מקום בשבילי עכשיו, שכל כך הרבה פעמים אין לה מקום בשבילי.
מזמן לא כתבתי פה בבלוג ואני מרגישה שזה עושה לי טוב. נזכרת שלכתוב את מה שאני מרגישה זה עושה טוב.