מזמן לא הייתי ככה חולה ואני לבד. שוב לבד כשאני חולה. אני תוהה אם החולי שלי מטרגר אותה בגלל הציפיה ממנה שתטפל בי או שפשוט נפלנו במקרה פעם אחר פעם על מקרים שאני חולה והיא נעלמת לתוך עצמה. והפעם אני חולה ממש, שיעולים שעשו לי כמעט להקיא, חום גבוה ששנים לא היה לי, לא מצליחה לישון, הכל כואב ורותח. אתמול כשזה התחיל הייתי אצלה, היא התארגנה ללימודים וראיתי שהחרדה שלה מתחילה. ידעתי שהיא צריכה להיות לבד. ראיתי את הדאגה שלה מזה שאני חולה ולא ברור מתי אני אסע הביתה. כמו הרבה פעמים אחרות, הרגשתי שאני over staying my welcome. זה כואב. אני לא נכנסת לזה שהיא הדביקה אותי בחולי ואני חטפתי אותו הרבה יותר קשה. זה כואב כי הנטייה שלי כשהיא הייתה חולה מקיאה מתה זה לחפש טרמפ באמצע הלילה, לא למצוא, לבטל לחברה למחרת ולנסוע אליה. פעמיים נסעתי אליה כשהיא חולה מתה. וגם ביום ראשון השבוע היא הייתה חולה, ובשני הלכתי לעשות קניות בשבילה. זה לא בקטע של התחשבנות, זה בקטע שאני אוהבת אותה ואם היא סובלת וקשה לה אני רוצה להקל עליה. אני יודעת שלפעמים זה גורם לי לא להקשיב למה שאני צריכה. אני יודעת איזה טריגר זה בשבילה כשהיא לא מקשיבה למה שהיא צריכה, וזה בטח מה שקרה הפעם, בטח היא לא רצתה שאני אשאר בשני אבל ביקשתי כי זה היה לי כבד לנסוע עם הנסיעות שהייתי צריכה לעשות בשלישי. אז זה כואב, שאני חולה מתה ואני מרגישה שהיא רוצה שאני לא אהיה פה. כשביקשתי להשאיר את התיק הגדול שלי, כי היו בו מלא דברים והוא כבד ובקושי הצלחתי לסחוב את עצמי, ידעתי שזה קשה לה. אמרתי לה את האמת, שאני לא יודעת מתי הפעם הבאה שאגיע אליה, אולי עוד שבוע וחצי, והיא אמרה בסדר. שאלתי אם זה מבאס בשבילה והיא אמרה כן. זה כואב להרגיש שאני מבקשת יותר מדי ממנה. זה מבקש להרגיש שהאינסטינקט שלה הוא להרגיש שיש מספיק בשבילה, ואם אני מבקשת מקום אני לוקחת ממנה. אני מרגישה את זה, את התחושה שאני לוקחת ממנה. אני יודעת שכשהיא מווסתת ובטוב היא נותנת באהבה. אבל כל כך הרבה פעמים היא לא מווסתת ובטוב, היא בחרדה, ואז דברים טריוויאלים כמו להגיד לי להישאר כמה שאני רוצה בגלל שאני חולה מתה ולא באמת מסוגלת לעשות עכשיו שעה וחצי ב3 תחבצים שונים, הם בלתי אפשריים לה. כמו הפעם שהייתי חולה אצלה והיא הכינה לי מרק עוף, ולמחרת היא הייתה בחרדה והתארגנתי לנסוע הביתה ואמרתי שחשבתי לקחת איתי מרק, וראיתי איך זה מכווץ אותה, כי כשהיא בחרדה קשה לה לחלוק אוכל. או היום בבוקר שהיא ידעה שהולך להיות לי קשה נורא לעשות את הנסיעה, והיא לא יכלה להציע לי מיוזמתה להשאיר את התיק הכבד שלי.
אז הפעם אני יותר מבינה אותה, אנחנו 4 חודשים ביחד עברנו את הסאגה הזאת כבר הרבה פעמים, שהיא חוצה את גבול היכולת שלה ואז מתנתקת, מתרחקת. אז אני מבינה את זה עכשיו, וכבר יש לי ביטחון בזה שהיא אוהבת אותי, ואני לא חושבת שהיא הולכת לעזוב אותי, וביקשתי ממנה כמה פעמים להגיד לי שהיא לא כועסת עלי והיא אמרה שהיא לא. אני יודעת שקשה לה עכשיו והיא מוצפת ברמות. אבל זה כואב. היום בבוקר לפני שהיא יצאה ללימודים, אחרי שעה וחצי של לעשות את שגרת הבוקר שלה, היא התיישבה כמה דקות לפני שיצאה לאוטובוס, והתרפקתי עליה בחיבוק. וזה היה לי כל כך נצרך. וגם עכשיו, שאני מתעוררת באמצע הלילה ואני סובלת כל כך ולא מצליחה לישון, אני רוצה שהיא תחבק אותי ותלטף אותי ותגיד לי שיהיה בסדר. עשיתי את זה כל כך הרבה פעמים בשבועות האחרונים בשבילה. זה כואב לי. אחרי שהיא הלכה בבוקר פרצתי בבכי. גם לאורך היום פרצתי בבכי, משיעולים נוראיים שלא פסקו וצורך להקיא ובדידות. אני לא יודעת אם זו ציפיה לדאגה אמהית, כמו שראינו שיש לי בסופש, סופ"ש שאני מבינה שאני צריכה לכתוב עליו. אני חושבת שזה רצון הגיוני מבתזוג, שאני סובלת נורא ואני רוצה שהיא תדאג לי ותכין לי תה ומרק ותחבק ותלטף ותגיד שיהיה בסדר.
שוב ושוב הנטייה שלה היא לחשוב על עצמה כיחידה ולא עלינו כיחידה. אני יודעת שלא הייתי רוצה שהיא תעשה משהו מעבר ליכולת שלה, ואם זה שאני הייתי נשארת היה לה נורא ואיום היום אני לא רוצה את זה. אבל זה כואב זה נורא ואיום לה. זה כואב שאחרי 4 ימים יחד היא אומרת שהיא צריכה להיות לבד שבוע כדי להחזיר לעמה כוחות ושהיא לא מצליחה לתפקד. זה כואב להרגיש שאני יותר מדי ורוצה וצריכה יותר מדי.
