אני מרגישה אבודה בעולם המבוגרים הזה. כבר מעל שנתיים בעיר הזאת, גרה עם שותפות בעיר שלא הכרתי בה לפני כן אף אחד ואני עדיין לא מצליחה ליצור לי בה בבית. ליצור לי בי בבית. אני אומרת שזה מה שאני עושה, בזה אני פועלת, אבל אני מרגישה שכבר הפסקתי לנסות. מרגישה הפסקתי לנסות הרבה דברים. זה קשור למלחמה אבל זה התחיל לפני המלחמה. נמאס לי לנסות ולהתאמץ וליצור לעצמי מקום. הכל מאמץ. אני מרגישה שאני לא מצליחה בפעולות האלה ליצור לעצמי בית, ואולי זה קשור לזה שאני עדיין מרגישה אבודה. זה מורגש הכי חזק כשאני חולה, אני מצליחה קצת לבקש מהשותפות שלי עזרה אבל רוב הזמן אני לבד. אני לבד בזה. זאת המשמעות של לגדול ולהתבגר? כשאת נשארת חולה בבית אין מי שדואג לך, אין הורה שמביא לך אוכל ומנחם אותך. בכוונה בחרתי לי בת זוג שלא יודעת איך להיות בזוג? שכל מערכת ההפעלה שלה מושתתת על לעבור את החיים לבד?
אני לא רוצה יותר לבד אבל אני לא יכולה יותר להתאמץ. מרגישה שזה מאמץ ליצור לעצמי פה חברויות, בלימודים עכשיו אין לי כמעט אף אחד. אין אף אחת שאני יכולה להגיד שהיא חברה טובה שלי, או פשוט חברה לדבר איתה אחרי הלימודים ולשבת. אני בודדה ואני עייפה ואני לא מצליחה לגייס כוחות לכלום. אין לי חשק לכלום. יש לי חשק רק ללהיות עם הבתזוג שלי וגם זה, פעם בשבוע מישהי מאיתנו מופעלת מהשנייה ויש איזו דרמה כל כך קשה. אנחנו באמת מדהימות בלתקשר, בלהרגיש, בלתת מקום לרגשות, אני חושבת שאנחנו עושות משהו מיוחד. אבל זאת עבודה כל כך קשה, זה כל כך מעייף אותי. אני אומרת שאני רוצה קל אבל אולי אני לא רוצה? אני יודעת שכשנהיה שקט ומשעמם אני מחפשת איך להתסיס. זאת בכלל האמת? אני לא יודעת.
ואז אני חולה כל הזמן. כי אני בסטרס אינסופי בלימודים, כי זה מי שאני, אני מכורה לסטרס, אני מושכת אותו לחיים שלי, צריכה אותו כדי לתפקד ואז הוא הורג אותי. ואני לא יודעת מתי אמורים ללכת לרופא, ואני לא מצליחה לקבוע לעצמי תורים לשום דבר, ואני מרגישה אבודה. אבודה בעולם המבוגרים הזה. ויש בי קולות שיודעים שזה לא חייב להיות ככה, מאז שאני קטנה אני מסתכלת על האנשים סביבי ויודעת שיש משהו מאד לא נכון בחיים האלה שלנו, ושאני לא רוצה בו, אבל אני לא מצליחה לייצר לעצמי שום דבר אחר. אולי אני משקיעה את האנרגיות שלי במקומות לא נכונים? אני לא יודעת.
ועצוב לי עם הבתזוג שלי. עצוב לי. עצוב לי שאני מרגישה שאני עשיתי לה את זה, את המצב שהיא נמצאת בו עכשיו, עם כל הפיאסקו שהיה בסופש. למרות שהיא כבר שבועות חולה און אנד אוף וזה מכניס אותה לחרדה שהיא לא מצליחה לעשות את מה שהיא צריכה. היא כתבה לי שהיא מרגישה על סף התמוטטות עצבים. לא יכול להיות שאני עשיתי לה את זה, נכון? אני מרגישה שאני אמורה לתקן את הרגשות שלה, אבל אני כל כך חולה עכשיו, אין לי בכלל מקום לשום דבר. חולה ולבד. עוד שעה אני אקח אוטובוס לרופאה שאני לא מכירה לבד. זה הקטע של להיות מבוגר, ללכת לרופאים לבד? אני רוצה שמישהי תטפל בי, שהיא תרצה שנהיה ביחד. אני אוהבת את הבתזוג שלי, באמת אני אוהבת אותה מאד, ואני יודעת שהיא אוהבת אותי מאד, היא אומרת לי שהיא רוצה להתחתן איתי ולבנות איתי חיים, שהיא יודעת שאני האדם שלה. ואני רותחת מחום ולבד. זה גורם לי לחשוב, אולי אני לא צריכה להשקיע במערכת היחסים הזאת את כל הלב שלי. זאת מחשבה עצובה בשבילי, אני לא עושה דברים בלי להשקיע בהם את הלב שלי. אבל אני חושבת, אולי אני צריכה לטפח יותר נפרדות. אולי אנחנו לא יכולות לתת אחת לשנייה את כל מה שאנחנו צריכות, ואנחנו צריכות אנשים אחרים לעשות את זה איתם. ועדיין אפשר יהיה להיות אוהבות וביחד, אבל באופן אחר. לשים פחות ביצים בסל שלה. המחשבה הזאת תמוטט אותה, אני יודעת. שכשהיא מרגישה על סף התמוטטות עצבים אני חושבת אולי עדיף שנהיה פחות ביחד. אבל זה תמיד מגיע אחרי שאנחנו מבלות הרבה יחד, זה שוב ושוב מגיע כשאני חולה, שהיא ככה בחרדה. אולי המפגש הממושך איתי עושה לה רע. אולי היא צריכה שנהיה פחות ביחד. אולי אנחנו צריכות דברים אחרים אחת מהשנייה, ואני צריכה למצוא את הדברים האלה במקום אחר.
בינתיים כתבתי לה לפני כמעט שעתיים שהקאתי והיא לא הגיבה. אני מבינה, אני מבינה שהיא נמצאת במקום רע, שהיא בטח בחרדה מתמשכת מאתמול. אני מבינה, יש לי אמפתיה כלפיה. זה לא משנה את העובדה שאני חולה מתה והיא לא מסוגלת להיות איתי, או אפילו לענות לי.
