בעצם התחושה היא שאני בהמתנה. אני מחכה לה שתחזור אלי, אני מחכה לה שתגיד אם היא רוצה לבוא מחר, אם היא רוצה להיפגש. אני מחכה לה שתחזור להיות קרובה רגשית. מה אני אמורה לעשות בזמן הזה? איך אני אמורה להיות? אני לא יכולה להישאר עם לב פתוח וזרועות פתוחות. איך היא מצפה שאני אהיה? מה היא חושבת שזה עושה לי?
אני יודעת שהיא לא עושה לי דברים בכוונה. אבל היא עושה נזק לקשר שלנו. אני יודעת שזה רק גורם לה להרגיש אשמה ועוד יותר בחרדה. אני יודעת שזאת לא אשמתה. נמאס לי להרגיש משוגעת בגלל שזה מפעיל אותי כל כך.
בלתי נסבל לי לחשוב מה יהיה מחר. שאני אקום בבוקר ופשוט אחכה שתגיד לי מה קורה איתה. אני יכולה לנחש איך מחר יתגלגל. נתעורר, אני אחכה שהיא תכתוב לי. יקח לה זמן לכתוב. אני אחכה שהיא תגיד משהו על האם היא באה. היא לא תכתוב. אני בסוף אגיד משהו, אולי אשאל, אולי אשאל כבר בצורה של "את לא באה, נכון?". היא תגיד שהיא מצטערת אבל היא לא יכולה לבוא. זה כבר כואב לי בלב. אני לא יודעת איך להגן על הלב שלי. אני לא יודעת איך לגרום ללב שלי להרגיש אהוב ומוגן. הוא כל כך עצוב. אני כל כך עצובה.
אני לא יכולה להיות במצב הזה של מחכה לה, אני לא יכולה. זה בלתי נסבל לי. לחכות שיאהבו אותי שוב, שיחזרו אלי, שירצו להיות איתי. אני לא יכולה להיות במצב הזה של המתנה. זה כל כך כואב לי, להרגיש שאני צריכה להיות תחת חסדי אחרים כדי שיאהבו אותי. כנראה בגלל זה הדרייב הזה שדוחף אותי כל הזמן לעשות לעצמי מקום בעולם אחרת לא יהיה לי. אני לא יכולה לחכות שיתנו לי את מה שאני צריכה כי אף אחד לא יתן לי, אם אני לא אעבוד בזה ואדחף ואגרום לזה שהצרכים שלי יענו הם לא יענו. זה כל כך כואב.
