יש בי מקום שלא רוצה לעשות מאמצים כדי לפגוש אותה. זאת אומרת כי ברירת המחדל היא שבערך חצי מהפעמים שאנחנו נפגשות זה אם אני עושה מאמץ מיוחד. ואני עושה אותו, כי אני רוצה לראות אותה. ועכשיו לא בא לי. כי אני פגועה, כי אני כועסת, כי היא דיברה אלי מסריח אתמול בטלפון. כי נמאס לי להרגיש שאני היחידה שמתאמצת בשביל השנייה. אז לא בא לי לעשות מאמץ מיוחד לפגוש אותה, בטח שלא אם היא לא מראה איזשהו עניין. למרות שגם אם היא תראה אני בטח לא ארצה. אני לא רוצה לספר לה שאני נוסעת למרכז מחר או מחרתיים כי אני לא רוצה לבוא אליה. כן, זה מדווקא. וגם לא מדווקא. לא רוצה לעשות בשבילה מאמצים כשאני מרגישה שהיא נוטשת אותי כשקשה לי. וכן זה יהיה מאמץ לראות אותה, כי זה אומר לקום ממש מוקדם למחרת ולנסוע חזרה ישר ללימודים. ובטח לא לישון בלילה. אני לא רוצה לעשות מאמץ לפגוש אותה כשהיא לא גורמת לי להרגיש רצויה. זה מרגיש לי מאד דווקא. אני מרגישה שאני מונעת מאגו. אבל היום הבנתי משהו על הדווקא העקשן שלי, שהוא מגיע כשכואב לי ואני רוצה שיראו אותי, ואין לי כלים אחרים לבקש שיראו אותי. לכתוב את זה עכשיו מרכך בי משהו. זה לא שאני לא בסדר. זה שכואב לי ואני מנסה בכלים המוגבלים שלי לעשות שיראו אותי. אני שומעת את השותפה שלי מדברת כל כך חזק מהסלון זה כזה בלתי נסבל לי.
דיברנו עכשיו בטלפון לפני שהיא הלכה לישון. בסוף היא אמרה שהיא לא רוצה שאני אהיה אדם שאינה בקונפליקט, היא רוצה שאהיה איתה באותה קבוצה. לא ידעתי מה לומר. אמרתי שאני לא יודעת מה זה אומר להיות באותה קבוצה כרגע. אני באמת לא יודעת. מבחינתי זה שבכיתי אתמול והיה לה אפס אמפתיה אלי זה לא להיות יחד באותה קבוצה. יש דברים שנפגעתי מהם ושאני כועסת עליהם ואני לא יכולה פשוט להמשיך הלאה. אז עכשיו היא עדיין ברע ובחרדה אז אני מנסה להיות רכה איתה וניסיתי למצוא דרך שבה אנחנו יכולות לדבר בלי שירגיש 100 אחוז כבד. אבל אני לא אהיה בסדר עד שהיא לא תתנצל. וכן, בין היתר תתנצל על זה שהיא גרמה לי להרגיש שאני צריכה לפנות לה את הבית כשאני בוערת מחום ומרגישה מזעזע. ועל זה שליטרלי עשיתי את זה. היא צריכה להתנצל על זה שכשאני מרגישה נורא היא גרמה להרגיש שאין לי מקום.
זה כל כך רחוק מאיפה שאני נמצאת, להרגיש באותה קבוצה כמוה. אני כל השבוע בכלל חשבתי אם אני צריכה לפרוש מהמשחק.