שדה פרחים

אני מרגישה שמשהו נשבר בי אחרי אתמול

אני לא יודעת להסביר

הנקודה הזאת של להרגיש לא חלק היא כל כך עמוקה וכואבת, להרגיש לא מוזמנת, לא רצויה

זה קשור לזה שהיא חזרה שוב ושוב על זה שאני גורמת לעצמי להרגיש לא חלק, אני עושה את זה, אני שמה את עצמי בצד

זה קשור לזה שאני חושבת שאני מבינה יותר ויותר שהיא פשוט לא אוהבת אותי כמו שאני צריכה, ובאיזה מקום נזקק זה שם אותי, ששום דבר לא מספיק לו, שום דבר לא משביע אותו, כי הכל לא עד הסוף. קשה לה כשהיא מביעה כלפיי אהבה או חיבה ואני אומרת לה תאהבי אותי בבקשה. כאילו זה לא רק כשהיא מביעה, לפעמים אני פשוט אומרת לה תאהבי אותי, ומבחינתה זה מה שהיא עשתה עד עכשיו, וזה מרגיש לה כאילו אני אומרת שזה לא מספיק, איך שהיא אוהבת וכמה שהיא אוהבת. היום אמרתי לה, אולי מתכוונת love me tighter. וזה נכון. אני צריכה קרובה יותר, צמוד יותר, חזק יותר, מוחץ יותר. יותר מבטים, יותר מגע, יותר חום. זה לא אומר שהיא לא אוהבת בסדר. וזה לא אומר ששום דבר לא מספיק לי. זה אומר שיש חוסר התאמה. הבעיה שזה חוסר התאמה בדבר כל כך קריטי, ושהוא מקור לכל כך הרבה ריבים שלנו, אם לא רובם, אם לא כולם.

וזה לא רק זה. זה זה שאתמול היא אמרה משהו שעשה לי טריגר ללהרגיש לא חלק, אחרי שכל הזמן אני שמה לב לכמה אני מרגישה לא מספיק רצויה, ובטח כשאנחנו עם עוד אנשים. ואז הסתגרתי פנימה. ואז זה הלך ותפח. והלך ותפח ותפח. ובסוף הפך להיות זה שאני לא יכולה לראות אותה שמחה אם זה לא בגללי וקשור רק אלי, אם לא כל תשומת הלב שלה מופנית אלי. אני כל כך חסרת ביטחון שאני לא יכולה לשאת שום דבר שהוא לא כל החיים שלה מוקדשים לי. וזה כואב לי, זה ממש כואב לי איפשהו שאני לא יודעת להסביר אותו. אני לא יודעת אם אני מתעקשת באיזו ילדותיות שזה לא נכון, לא נכון שאני מנסה להרוס לך את השמחה, לא נכון שאני צריכה שהכל יוקדש לי. לפעמים זה מרגיש ככה בפנים, שאני לא יכולה לשאת את השמחה שלה ואני רוצה שהיא תסבול כמוני, או שאני לא יכולה לשאת את זה שהיא נהנית עם אנשים אחרים או שיש לה את הפעילויות שלה שלא קשורות אלי. לפעמים זה באמת מרגיש ככה. אבל אני חושבת שזה פשוט בגלל שכשהתשומת לב מופנית אלי, זה פשוט לא מספיק. זה לא עונה על הצורך במלואו. זה כאילו חוסמים לי את הנשימה ולא נותנים לי לנשום ב100% יכולת שלי, ואז אני לא מקבלת את כל אספקת החמצן שאני צריכה, ואז אומרים לי שאני לא בסדר כשאני נלחמת על החמצן שלי. לא שאני מצדיקה פגיעה בה, אין לי רצון מודע להתנכל לה או לפגוע בשמחה שלה. זה פשוט לוחץ פה על דברים ממש אמיתיים וכואבים.

משהו בזה שאני נסגרת והיא לא מבינה אותי שם, משחזר טראומת ילדות כל כך עמוקה בי. שלא מבינים אותי, חושבים שאני עושה דווקא, שאני כועסת בלי סיבה, שיש לי סתם פרצוף תחת. אין לי סתם פרצוף תחת. יש לי רגשות והם לגיטימיים ויש סיבות שגורמות לי להרגיש ככה. זה לא בואקום.

לא יודעת. היום בבוקר הלכנו בסוף לשבת בחוף והתחלנו חוברת עבודה לזוגות בנושא תאוריית ההתקשרות. זה היה מעניין. דיברנו גם על דברים לא פשוטים, עדיין לא כל כך על אתמול, אבל קצת. הבאנו עוד קצת מודעות לדברים מסוימים. בשלב מסוים היא ביקשה שאני אפסיק להגיד עוד כשהיא מנשקת אותי, יעני תני לי עוד נשיקות, כי זה גורם לה להרגיש לא מספיק, וגם לפעמים היא רוצה לנשק רק פעם אחת. זה גרם לי לחשוב על זה שאני לא רוצה עוד נשיקות כמו שהייתי רוצה נשיקה ארוכה יותר, עמוקה יותר, שוהה יותר, ואני מתפשרת בלבקש פשוט עוד בכמות.

כשיצאתי עם ט' לפני שנתיים וחצי, ידעתי שאני נכנסת למשהו מטורף, עם אישה מטורפת, אבל היה לי כיף וחשבתי שאם אני מודעת לדברים אני יכולה לשמור על עצמי. זה לא היה נכון. הייתה שם אינטימיות וגיליתי שצריך לבחור מאד בחומה עם מי להיכנס לאינטימיות, כי אחר כך הפגיעה בנפש חמורה פי כמה. הרגשתי שקשה לי לסמוך על עצמי, אם לשם הכנסתי את עצמי, איך אני יכולה לסמוך על עצמי? אני חושבת הרבה על ט' לאחרונה. לא היה לי עוד קשר עם כל כך הרבה עליות וירידות, עד עכשיו. ואני חושבת עליה בימים האחרונים, כי אני מרגישה שכמויות החרדה שאני מרגישה בעקבות הקשר מצטברות ובעלות פוטנציאל פגיעה בתודעה שלי. אחרי אתמול אני מרגישה שמשהו נשבר בי במוח, בתודעה. אני לא יודעת להסביר. משהו בזה שאני חושבת בפניה את מעמקי הנפש שלי, את כל מה שגורם לי לפעול, אני כל כך מנסה להיות פגיעה, אני מנסה לתקשר כמה שאני יכולה גם מתוך המקום המטורגר, ואחר כך לפרק. אבל המסקנה שהיא הגיעה אליה זה שאני לא רוצה שהיא תהיה שמחה ולא רוצה שהיא תבלה עם אנשים אחרים. ואני זאת שהבינה את זה, שראיתי שאני אולי עושה את זה, באופן תת מודע מנסה לחבל בשמחה שלה, אני הבאתי את זה למודעות בתוך הקשר שלנו. וכאילו זה כל כך יותר עמוק מפשוט אני לא רוצה שתהיי שמחה. מרגישה שפשוט ביתרנו וחשפנו לאוויר חלק כל כך כל כך כואב וראשוני שלי, והשארנו אותו להתחמצן ולהזדהם בחוץ. נראה לי שנגעתי בזה. הנה הדמעות. השארנו אותי להרגיש שאני בנאדם נורא ואיום וקטנונית וחסרת ביטחון עם צרכים שבחיים לא יתמלאו וזהו זה. אני מרגישה שאני היחידה שנלחמת בשבילי, בשביל הילדה הקטנה הזאת שכואב לה. אני היחידה שצריכה להצדיק את התחושות שלה, תמיד הייתי צריכה להצדיק את התחושות שלה בפני העולם או פשוט להיעלם, בדרך כלל פשוט נעלמתי. אבל עכשיו חשפתי את התחושות וחשפתי את מנגנוני הפעולה בפני אדם אחר ועדיין אני זאת שצריכה להלחם בשבילה ושיראו שהיא לגיטימית, שמה שהיא מרגישה לגיטימי, שהיא לא רעה, שהיא לא רוצה להרע, שהלב שלה כן טוב, שהיא יודעת לשמוח, ולשמוח עם אחרים, ובשמחת אחרים. וזאת תחושה ממש קשה. שאני חייבת עכשיו להלחם על החיים שלה שיראו אותה ולא ירמסו אותה ולא ינדו אותה. ואני צריכה לא לתת לעצמי לרמוס אותה ולנדות אותה. אני צריכה לאהוב אותה ולהחזיק אותה קרוב אלי ולחבק אותה ולשמור עליה. ולהגיד לה שאני אוהבת אותה ושיש לה מקום ושזה לא אשמתה, איך שהיא מרגישה.

אוף איזה מסע עברתי עם הפוסט הזה. שמחה שהצלחתי להגיע לקצת הבנה של התחושות שלי וביטוי שלהן. אולי סופסוף אלך להכין לעצמי אוכל. פתאום מתגעגעת קצת לימים שהייתי כותבת כאן באדיקות. קניתי מיונז וחמוצים ואני אכין לי סלט טונה וסלט שומר. וגם מחר אני אכין סנדביצים ללימודים עם סלט טונה. אם יש משהו שהקשר הזה מלמד אותי זה שאני לא יכולה לנטוש אותי, שאני צריכה להיות איתי, להבין אותי, לאהוב אותי. זה מעניין מה שהגעתי אליו בסוף, התחושה שאני מרגישה שמאמי לא מגלה מספיק הבנה כלפי המקום הזה שמרגיש לא רצוי ולא אהוב מספיק ולא חלק. שאני אומרת שוב ושוב שאולי יש משהו שאני צריכה אחרת ממה שהיא עושה, זה לא שהיא לא אוהבת מספיק טוב, זה שאני צריכה משהו אחר. אבל שוב ושוב אני צריכה להגיד את זה, צריכה להצדיק את זה, והיא לא מגלה כל כך הבנה. אני פוחדת להגיד לה את זה והיא שוב תרגיש שהיא לא מספיק. אולי אני צריכה לחפור בתודעה שלי ולחפש איפה היא כן מגלה כלפי זה הבנה? זה קשה כל כך להרגיש שכל ריב כזה מצמצם עוד יותר את מה שאני מרגישה שאני יכולה להגיד, מגביר את הפחד לומר דברים מסוימים כדי לא להפעיל. אני לא חושבת שזה מופרך, מה שכתבתי, שהמקום הזה שמרגיש כמו בור חסר תחתית של צרכים, אני מרגישה שאני צריכה להגן עליו, במיוחד כשהוא מופעל ואז מפעיל אותה.

טוב אני אלך להכין לעצמי אוכל. השותפות במטבח ובכיתי המון ואני לא רוצה שיראו אותי, אבל אולי זה בסדר. הן אוהבות אותי ויודעות שקשה. אולי אפשר להיות בחברה של אנשים שאוהבים אותי כשקשה לי, ולא חייב להסתתר.