אני אפילו לא יכולה לכתוב
נסעתי אליה אתמול כדי שנלך למסיבה
לא הלכנו למסיבה
בילינו את הערב בעיקר בלבכות
אני לא יכולה להעלות בזיכרוני את הדברים שהיו כי זה גורם לי לרצות לדפוק אגרוף בקיר
מרגישה חרא כאילו הרסתי לנו את הערב וגם את הסופש
היא אומרת שאני לא יכולה לראות אותה שמחה ואני חייבת להרוס לה כדי להירגע
אולי בתת מודע זה נכון
בדברים שאני ליקטתי אני פשוט רגישה נורא להרגיש לא חלק ויש דברים שאני צריכה כדי להרגיש חלק
אני צריכה שהיא ממש תבהיר לי שהיא רוצה אותי שם
היא אמרה שהיא קנתה כרטיס למסיבה רק כי היא רצתה אותי שם
אבל מה שהקפיץ אותי זה שהיא אמרה שהיא חייבת חברות סביבה בכל הערב כי היא רוצה להיות בקבוצה
ואני הרגשתי שלא מספיק לה איתי
וזהו זה פשוט נסגרתי פנימה
היא אומרת שאני מרגישה לא חלק כי אני הופכת את עצמי ללא חלק
זה לא לא נכון
עלה לי הדימוי של הילד שעומד בצד שצריך שמישהו בצד יבוא ויקרא לו להצטרף
היא אמרה את שמה את עצמך בצד
טוב כאילו גם הילד הזה לא?
זאת לא אשמתי, יש לי רגישות שם, זה ליטרלי הזיכרון הראשון שלי מגיל 3, אני מביטה מהצד על מסיבת יומולדת והתרחשות ומרגישה לא חלק, ולוקחת את עצמי למיטה ומרגיעה את עצמי, זה ליטרלי הזיכרון הראשון שלי, ואחר כך כל החיים שלי רצופים אירועים של להרגיש לא חלק וללכת הצידה, כל החיים שלי רצופים אירועים כאלה, אני לא עושה דווקא, אני לא עושה לה בכוונה. אתמול כשבאתי לתל אביב פגשתי אותה בהופעה של חברה שלה, היה לנו סופ"ש קשה מרחוק כי היא הייתה חולה ולא התראינו כל השבוע (כרגיל) ואז התרגשתי נורא שהיא הרגישה מספיק טוב ושבאתי לראות אותה. והיא לא התרגשה כמו שהייתי צריכה. והיא לא נתנה לי מגע ואהבה ותשומת לב כמו שהייתה צריכה. והיא אומרת שום דבר לא מספיק לך, ואני חושבת לא, זה לא נכון, את פשוט לא עושה את זה כמו שאני צריכה. והיא אומרת אני נותנת לך יחס ואהבה כל הזמן, הייתי איתך רכה ואוהבת, גם כשהתחלת להסגר, ואת עדיין נמצאת בתוך המקום הזה, ושום דבר לא מספיק לך.
אחד הדברים שמפחידים אותי בקשר הזה הוא שאני אאמין לזה. כי זה קול שיש לי כל כך הרבה בראש, שאני בור חסר תחתית של צרכים, שאף פעם לא יאהבו אותי מספיק, שאף פעם לא יגעו בי מספיק, אף פעם לא יתנו לי מספיק תשומת לב. והיא אומרת שום דבר לא מספיק לך ואני פוחדת שאני אאמין לזה. זה לא נכון. כבר אהבו אותי כמו שהייתי צריכה, או לפחות דומה לזה, כי עובדה שבסוף הלכתי. אחרי שנתיים, ואז העולם שלי התמוטט, אבל הוא התמוטט כי פעם ראשונה היה לי בית והייתי בטוחה ואהבו אותי הכי דומה לשהייתי צריכה. אני לא עושה אידאליזציה, היו שם בעיות אחרות, שם החרדות היו אצלה והחרדות שלי הופנו כלפי נשים אחרות. ועדיין. אני לא מאמינה לזה, שזה לא מספיק לי. פשוט היא לא עושה את זה כמו שאני צריכה. שמה עלי יד יציבה, מחבקת אותי אליה בלי שאני אצטרך לעשות משהו, שמה עלי יד ולא אני עליה, נותנת לי להרגיש שהתשומת לב שלה עלי, שאני הבנאדם הכי חשוב לה בחדר. אני לא מרגישה כמו הבנאדם הכי חשוב בחדר איתה. אני לא מרגישה כמו הבנאדם הכי חשוב לה בחדר איתה. אז כן, התשומת לב שלה לא מספיקה ולא ממלאת אותי, אבל זה לא כי אי אפשר לספק אותי. זה כי היא לא מספקת אותי. אני פוחדת שאני משליכה עליה את הדברים שכן עובדים, שאני רואה בה את מה שאני רוצה לראות, שאני נותנת לה את מה שאני רוצה שהיא תיתן לי ואז משכנעת את עצמי שאני מקבלת את מה שאני רוצה. זה היה חמוד אתמול, בשלב מסוים כשבכיתי והיא הייתה יחסית מאופסת היא אמרה בואי תשבי עלי, אני אחזיק אותך כמו תינוק, והיא נענעה אותי וליטפה אותי. זה היה חמוד.
אני כל הזמן רוצה לדפוק אגרופים בראש שלי. לא היה לי את האימפולס הזה הרבה זמן ולא עשיתי את זה עוד יותר הרבה זמן. בכללי אין לי יותר כמעט אימפולסים לפגוע בעצמי שזה יפה לשים לב עכשיו. בכל אופן. אני מרגישה שפשוט הרסתי הכל, שבמשפט האחד הזה שהיא אמרה פשוט נסגרתי והלכתי לספה, ואז היא התחילה לרקוד עם השותף שלה וכל הניסיונות שלה להגיע אלי לא צלחו. אני מניחה שכשאני במקום הזה כל מה שיוצא לי מהפה מנוסח ובטון של האשמה וביקורת. ואז הכל הדרדר. והיא לא רצתה יותר ללכת למסיבה. הרסתי לה את המצב רוח ואז עוד יותר שברתי אותה עד שהיא בכתה ונהייתה עצובה וחסרת אנרגיות ולא יכלה לזוז. היא לא יודעת להכיל עצב. והתחננתי שנלך בכל זאת למסיבה כי לא רציתי להרגיש שהרסתי לנו את הערב, אבל היא לא רצתה והיא לא יכלה. והכל מרגיש דרמטי כשאנחנו בתוך זה. גם עכשיו בוקר למחרת. ואני מרגישה שאני צריכה לעשות אנליזה ולהבין את הקשיים שלי ולעשות עבודה כדי להצליח לתקשר, וברור שאני לא רוצה להמשיך ככה, ברור שאני לא רוצה להרוס לה את השמחה כשהיא לא כולה קשורה אלי וממוקדת בי, אני יודעת שבתת מודע זה מה שאני עושה, אני מכירה את הנטייה הזאת שלי, את הקטנוניות, את כמה שהיא יכולה להישרף מקנאה ולהרגיש לא חלק ולרצות שכולם יסבלו כמוני, אני מכירה את זה. ואני לא רוצה, אני רואה את המרירות בתוכי כשהיא שמחה לפעמים בגלל דברים אחרים. היא אמרה זה מרגיש כאילו החוסר ביטחון שלך כל כך עמוק שלא חשוב מה אני אעשה זה לא ישנה כלום. אבל זה לא נכון. אני צריכה דברים מסוימים ואולי אפשר ללמוד מה הם והיא יכולה ללמוד לעשות אותם.
קצת עזר לי לכתוב, גם להתמודד עם החרדה. למרות שהיא עדיין מאד קיימת. אני לא מאמינה שאני צריכה להתחיל עכשיו שבוע חדש בלימודים. אין לי כוחות לקיום.