שדה פרחים

הרצון להיות שייכת

מזמן לא הרגשתי אותו 

מזמן היא לא אמרה שאני שייכת לה

רצף אירועים הפיל אותי היום. לא מרגישה טוב, ואז הורים שנוטשים אותי בליל הסדר כל אחד מסיבותיו שלו, ואז הבתזוג אמרה שאולי לא תבוא לסדנה שאני מעבירה, וזה היה הקש. מאז אני סגורה ונסגרת. היא אמרה שאני שייכת לה היום באיזה רגע, והרגשתי את זה בפות. מזמן היא לא אמרה את זה. לא היינו בטוב הרבה זמן, היה מרחק גדול שנפער בינינו. ואז גם בקושי שכבנו, בעצם.

לא יודעת מה אני רוצה לומר. מרגישה שאין לי מקום בעולם היום. אמרתי לה את זה עכשיו והיא אמרה שיש לי מקום איתה, בתוך הקונכייה שלה (אחד הדברים שהיא נתנה לי ביומולדת זה קונכייה יפה שהיא מצאה, כי היא מזכירה לה בית). אמרתי לה תודה אבל אני לא מרגישה את זה עכשיו. אני רחוקה, אני סגורה, אני נשמרת.

מחר אנחנו נוסעות לסופש עם חברות בקמפינג. אני לא מרגישה ככ טוב ומקווה שמחר ישתפר. לא ארזתי עדיין ולא עשיתי כלים ולא סיימתי להכין את הסדנה שלי שאעביר בשישי.

בסוף שאלתי אותה למה היא לא תבוא, היא אמרה שזה לא מרגיש לה מדויק, שהנושא שאני עושה עליו היא גם ככה עסוקה בו עכשיו בחיים יותר מדי והיא רוצה הפסקה ממנו לסופש. זה נשמע הגיוני אבל אין לי מקום להגיון עכשיו, רק לתחושה שמה שאני עושה לא מעניין אותה, מסקנה שהגעתי אליה בעקבות עוד 2 מקרים שהרגשתי שמה שאני רוצה לספר לה עליו ביצירה שלי לא כ"כ מעניין אותה. זה בסדר, מותר לה לא להתעניין, זה פשוט כואב. גם לא הרגשתי שהיא בכלל ניסתה לשמוע. ואולי זה רק בראש שלי.

אני לא יודעת איך לצאת מהסגירות הזאת אליה ולתת לה הזדמנות להתקרב אלי שוב, לתת לי הזדמנות להתקרב אליה. עכשיו אני מרגישה את הגוף שלי מאד כבד. יש לי טעם של חרא בפה, אולי כי לא מרגישה טוב, וכפועל יוצא מזה אני אוכלת חרא כי אין לי כוח לבשל. בא לי שמישהו יחתוך לי סלט. איכשהו יש הרבה לבד גם עכשיו כשאני בזוגיות, כנראה כי אנחנו גרות רחוק זו מזו. אני תוהה אם יש גם הרבה בדידות. לא יודעת. לא יודעת איך לצאת מהסגירות או איך לתקשר אותה, יש בי הרבה בושה בתחושות שלי, זה מה שגורם לי להיסגר. בושה סביב זה שנעלבתי שהיא לא רוצה לבוא, שאני מרגישה שהדברים שלי לא מעניינים אותה. למרות ששאלתי אם בסופש היא תוכל לעזור לי עם משהו והיא אמרה בשמחה ושהיא מתרגשת לעזור לי עם האמנות שלי. אז אולי זה רק בראש שלי. בכל מקרה לא בא לי לפתוח את זה עכשיו בווצאפ. מחר אחהצ אני אראה אותה בקמפינג. לא יודעת. לא יודעת איך לדבר תחושות כאלה כמו שאני מרגישה עכשיו. מרגישה קטנה ושאין לי מקום. לא שייכת. זה מרגיש לי עצוב כי היא מאד אוהבת אותי עכשיו, ואני חושבת שאם יכולתי לבקש משהו היא הייתה מנסה לתת לי. אבל אולי הפחד הוא שהיא תתעצבן עלי, אם אני אגיד שנעלבתי. פחד מוצדק, בהתחשב במי שגידלה אותי. באמת פחד מוצדק. הגיוני שאני מרגישה בושה סביב תחושות כאלה, של עלבון, של להיפגע או לכעוס, כי אף פעם לא קיבלתי הכרה עבורם. תמיד יצאו עלי חזרה אם ביטאתי אותם. הכי בטוח להיסגר. אני הכי אשמר אם אסגר ולא אראה את הרגשות שלי. עצוב. עוזר לי לכתוב את זה ולראות את זה. מניחה שזה בסדר שאני סגורה עכשיו, גם אם היא פתוחה אלי, זה לא יהרוס כלום. מחר יום חדש.

היא כתבה לי שהיא תקבל בברכה כל אהבה שארצה לתת לה עכשיו. הודעה הומוריסטית שיש מאחוריה צורך. קשה לי עכשיו לתת אהבה. האימפולס שלי זה להתעלם וללכת לישון, כאילו שאי פעם אנחנו הולכות לישון בלי לכתוב לילה טוב. אני אכתוב לה משהו. לא רוצה להרגיש לא בסדר על איך שאני. אבל גם לא יודעת איך לומר את זה.