פתאום אני מרגישה שאיבדתי איזו תחושת עצמי. אולי זה קשור לעובדה שכבר כחמישה ימים אני ישנה כ5 שעות בלילה ועושה מיליון נסיעות ודברים ולא היה לי בעצם רגע עם עצמי לנוח. אולי זה קשור לעובדה שכבר כמה חודשים אני נעה בין חרדה עצומה לזמנים של קצת פחות, שמרוכזת באדם אחר חיצוני לי. אולי זה קשור לעובדה שכבר יום שלישי ברצף שאני מתלבטת אם לנסוע אליה מאוחר, למרות שאני גמורה ולא ישנה, למרות שזה נהיגות בשבילי, למרות ששבוע שעבר כשנשבר לי הזין הבנתי שאני לא רוצה להרגיש יותר שאני היחידה שעושה מאמצים. אבל עכשיו שוב התקרבנו ואני עושה מאמצים שנראה לי הם מעבר ליכולת שלי כדי לבוא להיות איתה כמה שעות סלש רק לישון איתה. שזאת תכונה מוכרת לי מעצמי, ובטח שתכונה מוכרת לי מאמא שלי. אני חושבת על זה שאני רוצה לראות אותה, אני רוצה להתכרבל איתה, אני רוצה לנוח איתה או לצחוק איתה. אבל גם אין לי כוח לזוז וזה גורם לי לצבור טינה כלפיה, ולהרגיש שהיא לא עושה כמוני. היא באמת לא עושה כמוני, היא לא מתאמצת ככה עבור אנשים אחרים, passed her own limits. וזה קשה לי ואני לא מכירה אהבה שלא נראית ככה, שלא נותנים את כל מה שיש לך and then some. לא שזה טוב, זה בטוח לא טוב, לעשות מעבר ליכולת. אבל אז אני חושבת על זה שאני אוהבת אותה ואני לא אראה אותה עד יום שישי ועד שיש לנו הזדמנות להיות יחד באמצע שבוע כי אני בחופש. יש פה איזו הימנעות מלהיות לבד. אפשר להבין את ההימנעות מלהיות לבד כשהלבד הוא להיות אצל אמא שלי, ולא בדיוק לבד, אבל גם ברור לי שזה לא רק זה. אני יודעת להיות לבד, אבל ברגע שיש דבר שיכול לטשטש את תחושת הבדידות הקיומית אני נאחזת בו בשתי ידיים, שיניים וטפרים. רק שלא יעזוב אותי. אמא שלי. מה מאמי, באת לחיי כדי שאחרי 26 שנים אני סופסוף אבין את מערכת ההפעלה של האמא המשוגעת שלי?
אני יושבת באוטו אחרי העבודה ולא מצליחה לזוז. ישנתי שעתיים על מזרון מאולתר בעבודה, כלומר 3 כריות של כורסאות שאני מחברת למשטח אחד על הרצפה. אני אף פעם לא מצליחה לכוון את המזגן נכון, ומתעוררת קפואה, או מתה ממחנק. הבנתי לאחרונה שאני מאד רגישה לטמפרטורות.
מה רציתי לומר בכלל? אני כל כך מותשת. אתמול באתי אליה אחרי הסדר, למרות שזה היה טעות. אני ואחי הגענו הביתה ב12 בלילה ואז יצאתי לאסוף אותה מיפו מחברים שלה ונסענו אליה. היה וייב מוזר. אני הייתי בעיקר מוזרה, כי כשהתכתבנו לפני הייתה לי תחושה מאיך שהיא כתבה שהיא רוצה להישאר עד מאוחר אצלהם ואני הייתי גמורה ורציתי רק לישון. אני כל כך עייפה שבטעות לחצתי על הצופר באוטו עכשיו והבהלתי את עצמי. בכל מקרה, עברתי על ההודעות שלה וידעתי שהיא לא כתבה שום דבר שרמז לזה שהיא לא רוצה לבלות איתי או מעדיפה להישאר איתם עוד, אבל זה כבר נתקע. הטירגר שם כל כך עמוק. גם היא שתתה הרבה יין וכשהיא שותה היא נהיית אקסטרה אוהבת וזה מבאס אותי. ניסיתי להזכיר לעצמי שכל היום התכתבנו והיינו סופר אוהבות והיא אמרה לי מיליון כמה שהיא אוהבת אותי, ועדיין זה לא שינה הרבה את התחושה שהיא צריכה להשתכר כדי להיות חמה ואוהבת אלי. אבל זה לא נכון, אני חושבת.
בכל מקרה. היום בבוקר כתבתי לעצמי קצת על הסיפור עם החברים שלה. יש שם עניין רציני בשבילי. אני חושבת שמההתחלה היא השתמשה בחברים שלה כמעין באפר בינינו, או דרך to assert her independence, כמו שהיא ניסחה לאחרונה. צרכים מרדניים בנפש שלה לבסס את העצמאות שלה ולא להתמסר להתקיימות בזוג. זה התחיל מאד קטן, זה גם המשיך לרוב בדברים קטנים. אמרתי לה לפני כמה ימים שאני מרגישה כמו בנאדם שעובר גאזלייטינג, כי היא עושה באופן שיטתי הרבה דברים קטנים שקשה להגיד על אחד מהם "מה נסגר מה את דפוקה", אבל ההצטברות שלהם יוצרת תחושה של אני הולכת ומאבדת שפיות. ואז קורה דבר קטן כביכול, אבל אני כבר בהצטברות של התחושה הזאת, שבמקרה הזה היא - את לא רוצה להזמין אותי למפגשים שלך עם חברים שלך, את לא רוצה שאהיה חלק, את משאירה אותי מחוץ לרוב החלקים בחיים שלך. אבל כל מה שהיא עשתה זה נפגשה עם חברים שלה לארוחת ערב ואני כבר מאבדת את זה. לכתוב על זה עכשיו מפעיל אותי ברמות. אז אתמול בלילה כשהרגשתי שהיא רוצה לבלות עוד עם החברים שלה, זהו, נסגרתי. הבעיה שלי זה שאני נעלבת ואז נסגרת ואין יותר עם מי לדבר. שזה אגב לא נכון. הייתי מדברת אם היו אומרים לי את המילים הנכונות. מה המילים הנכונות? אני לא בטוחה. האם היא יודעת אותן? היא האדם האחרון שתדע, בגלל שכשאני נסגרת היא כל כך מטורגרת שזהו אין בכלל עם מי לדבר. ואני לא מדברת והיא לא מדברת ושתינו חומות בטון. זה מאד קשה מערכת יחסים של שתי נשים שעברו התעללות רגשית על ידי דמויות הוריות. כלומר האימהות שלנו, אנחנו קלישאה לסבית (אני יכולה להגיד את זה, אף אחד אחר לא יכול להגיד את זה). אה דיברתי על המילים הנכונות. אני משערת שזה משהו בסגנון, מאמי אני רואה שקשה לך עכשיו לתקשר, או להוריד את החומות, וזה בסדר, אני אוהבת אותך, אפשר פשוט להיות יחד ולהתכרבל ולראות סדרה, הכל בסדר, אני יודעת שאת אוהבת אותי ופשוט רוצה להיות יחד. טוב זה שוב עושה לי דמעות. אולי אני אכתוב לה את זה זה ניסוח די טוב.
איבדתי את עצמי. לא יודעת. זה התחיל מהאם לנסוע אליה היום. אני יכולה לסדר את עניינים הרכבים, זה פשוט עניין של אם אני רוצה. לנסוע לתל אביב למצוא חניה במקום הארור הזה שגם תוכל להמשיך מחר בבוקר ולא תעלה לי הון תועפות. להיות ביחד כשאני גמורה וקצת סגורה ולהיות בסיכון שיהיה ערב מחורבן כי היא תיסגר מזה ואני לא אצליח לגשת אליה. האמת עכשיו כשיש לי את הניסוח הזה אולי אני אוכל להגיד לה אותו. היופי בבנאדם היפה הזה הוא שהיא התלמידה הכי טובה. היא אחד האנשים שהכי מחויבים להתפתחות של עצמם שאני מכירה. כמוני. והיא רוצה לעשות עבודה טובה ולקבל 100 במבחנים וכל מה שהיא רוצה זה שאני אתן לך את מערכת ההפעלה שלי כדי שהיא תוכל לעבור את כל המבחנים. הדברים לא עובדים ככה, אבל אני רואה את הפוטנציאל שיש פה בשבילנו להבין אחת את השנייה ולהצליח לעשות את העבודה שתוביל אותנו לבנות בית שבו שתינו מרגישות בטוחות ואהובות. כי אנחנו אוהבות אחת את השנייה בטירוף.
טוב לא הגעתי להבנה לגבי מה לעשות היום בערב אבל התרגשתי מדברים שכתבתי פה עכשיו. הבעיה גם שאני תמיד מחפשת את הדבר המדויק לעשות, ואני תמיד מנסה לחפש איפה אני טועה ועושה לא טוב, נניח להימנע מלהיות עם עצמי הערב ומחר בבוקר. להימנע ממשהו שכנראה אני צריכה, לישון עד מאוחר ולא להשקיע עוד אנרגיות באדם אחר, לטובת לקבל חום ואהבה וכרבול. ולראות סדרה, אנחנו צריכות להמשיך את הסדרה שלנו. איזה סדרה שאלתם? טיפול זוגי. כל הסדרות שאנחנו רואות הן ריאליטי על זוגות. בסוף אני אוהבת אותנו.