שדה פרחים

להתעלם מההודעות המיניות שלי ואז לשאול אם אני רוצה לעשות סקס מג'יק בסופש ואז לדפוק לי ברקס כי התגובה המובכת שלי של חחח יאללה מאמי לא יושבת לך, במקום להגיד מה את פאקינג מרגישה. נעלבתי בצורה שורשית שאין לה מילים. אם את רוצה ספייס, פאקינג תגידי את זה. תפסיקי לגרום לי להרגיש שהנוכחות שלי מעיקה עלייך. ואל תגרמי לי להרגיש לא סבבה עם המיניות שלי ואז תביאי את זה פתאום ואז תגידי בעצם לא אם את מגיבה ככה אז זה לא aligned ננסה שוב פעם הבאה (בחג עוד שנה?). איזו מן תגובה זאת, if that's your response to the idea of it, it's probably not aligned right now. תגידי מה את מרגישה אל תשליכי עלי את השיט שלך, אל תניחי עלי הנחות. למה בכלל הצעת לי לעשות סקס? קלירלי את לא רוצה.

אני תוהה מאין תבוא יציבות

אולי הראש צריך לעבוד פחות

מרגישה שמזמן לא היו רגעי אאוריקה מרגשים. לפני שנה היו המון. אבל גם לפני נדמה לי שהייתה תקופה אחרת. להרגיש בלי לנתח? זה לא מה שקורה עכשיו אבל.

הימים הרבים שבילינו יחד דווקא היו יחסית נעימים. כשאנחנו רחוקות אני לא מצליחה להרגיש אותה, פעם זה היה יכול להיות בגללי אבל עכשיו אין מקום שם לדברים הרגילים שלי. היא לא שם באופן שאני רגילה לו אז אני לא מרגישה אותה ונעלבת כל הזמן. מצד שני אני חושבת, זה כולה וואצאפ, זה לא החיים, נכון?

חשבתי על הדבר הזה, שהיא צריכה ספייס כדי לאהוב. ספייס שלוקחים ממני, מתברר, גורם לי לחרדה. כשאני כבר עולה על רכבת הלתת לה ספייס, זה לא ממקום טוב אצלי, זה ממקום שמאד ער לסיפור, ששם לב, הנה לקחתי מרחק, והופ תוך כך וכך זמן היא מתקרבת אלי. על פניו זה לא נשמע דבר מופרך, הצורך שלה. מצד שני, אני לא טוב לי. אולי יש דרך לעשות את זה בלי שזה ישפיע עלי ככה.

הדבר האחרון שרציתי לעסוק בו בימים האלה זה בה ובחרדות שהיא מעלה בי. הימים ימים עמוסים בטירוף בלימודים, כל השבוע האחרון מתנקז להיום שיש לי את החזרה הכי גדולה לפני ההגשה שבוע הבא, ואני עובדת על הדברים בטירוף. אין לי מקום בראש לשטויות האלה. ואולי בגלל זה גם זה לא בעוצמה הזאת.

אתמול שאלתי אותה אם בא לה שאזמין חברה שלי ובן זוג שהיא לא מכירה לארוחת שישי. היא אמרה שלא דחוף לה בגלל שהיא לא מכירה אותם, וגם אני בלימודים בשישי עד מאוחר והיא פוחדת שלא יהיה לי כוח לבשל ולארח. רציתי לבקש ממנה לקפוץ לעשות קניות בשישי כשתגיע כי אני לא מספיקה בכלל השבוע, אבל לא קל לבקש ממנה דברים, ועכשיו עוד יותר. פוחדת שלא יהיה לי כוח לבשל זה פוחדת שהכל יפול עליה? אולי עדיף לא להניח הנחות אבל אני מכירה את הבת זוג שלי. אין לה במערכת לדאוג לי. היא לומדת, לאט, ואני נדרשת לסבלנות, וגם להכרה וקבלה שאולי זה יהיה ככה תמיד.

הקשבתי שוב להקלטות על זה שלא דחוף לה וזה מעצבן אותי. הפסיכולוגית שלי אמרה שאני מבינה שלפעמים את הולכת עם הבתזוג שלך לדברים שלה שהם לא הדבר שהכי בא לך ב100 אחוז כי זה חלק משותפות כפי שאני רואה אותה. והיא לא רואה את זה ככה. והיא מוודאה שאני יודעת כל פעם שהיא עושה משהו שהיא לא עד הסוף רוצה. זה מעייף. 

עכשיו אני אקום מהמיטה ואעשה פיזיותרפיה ואתקלח ואולי אאונן במקלחת, ואלך לעשות קניות ואלך ללימודים ואסיים את כל מה שצריך לעשות היום. ואני אפסיק לחשוב עליה כי יש לי דברים חשובים יותר לעשות.

אני כל הזמן נעלבת

שלחתי לה הודעות מיניות על דברים שבא לי לעשות לה והיא הגיבה על דברים אחרים ולא עליהן

ומה? שוב להגיד? כל הזמן להגיד? בבקשה אל תתעלמי כשאני שולחת לך הודעה פגיעה. למה זה לא מובן מאליו. תגידי שאת לא במוד, רבאק תגידי שזה לא מתאים לך אם זה לא מתאים לך, אל תתעלמי, ואל תגידי שאת תמיד שמחה שאני שולחת לך הודעות כאלה, כי א. ברור שזה לא נכון, וב. לשלוח לך ולקבל התעלמות מרגיש ממש רע. כאילו, את יודעת את זה, ברור שאת יודעת את זה, ברור לשתינו מה היה קורה אם המצב היה הפוך, כמה את היית נעלבת. אז למה? מרגישה שנקודות העיוורון שלך לעצמך כאלה גדולות.

האופי הנמנע שלה שגורם לה פשוט לא להתייחס למה שלא נוח לה. הרגעים האלה שגורמים לי להרגיש שאנחנו פשוט שונות מדי במהות שלנו.

אני יודעת ששתינו יודעות שאני יכולה לקום וללכת בכל רגע. זאת אמת עצובה. אמת עצובה שעצוב להודות בה.

זאת האמת בכלל? אני הרי לא קמה והולכת. בסוף תמיד קמתי והלכתי אבל זה לקח זמן, שנה, שנה וחצי, שנתיים. ה7 חודשים שאנחנו יחד מרגישים כמו פסיק של זמן, ברור לי שלא מיציתי אותה, שלא מיצינו אחת את השנייה. מרגיש שזה יכול למלא תקופה ארוכה. אולי חיים. אבל זה קטע לחשוב את המחשבה הזאת פתאום.

חשבתי את זה בעקבות פוסט של תהום, אני לא בטוחה למה. אולי משהו שהיא כתבה על להוות חוסר יציבות בקשר. בעצם אני חושבת שאני עושה את זה. אני מיידעת בכל מיני אופנים שאני יכולה לקום וללכת בכל רגע נתון. אני חושבת על הכמיהה ליציבות, הרצון לביטחון, אבל אני חושבת שאני לא בטוחה, אני לא יציבה. בטח לפסיכולוגית שלי יהיה משהו רך וחומל יותר להגיד על זה, שמשנה את הפריימינג, מרכך את הקצוות שלו. אבל בסוף זה מרגיש כמו אמת אמיתית לא מעט מהזמן.

באחד הרגעים הכי אוהבים ואמיתיים ובטוחים שהיו לנו, היא אמרה לי, אני מכירה אותך, אני יודעת שאת רוצה להישאר. אז בשביל מה כל זה? היכולה לקום וללכת הזה? זה נגע בי, המשפט הזה, אני מכירה אותך, אני יודעת שאת רוצה להישאר. השתמשתי בזה במופע שלי אפילו. לא יודעת בשביל מה זה. כאילו אני יודעת. זה נותן לי ביטחון. לא משנה מה אני יכולה ללכת. הנה הביטחון שאני רוצה, אבל הביטחון הזה יש בו רעיעות, וחוסר שקט, ובדידות. הפסיכולוגית שלי הייתה אומרת לי משהו זן, על זה שאין יציבות בעולם, זה נכון, אין יציבות. אי אפשר לדעת שהיא תהיה שם תמיד ב100 אחוז מהמקרים. מה ההמשך של זה? אני לא יודעת. אני פוגשת אותה מחר בבוקר במסך המחשב שלי.

היום בערב אני אחזור לביתי אחרי שבוע וחצי בגולה השבח לאל. מתגעגעת לבית שלי מתגעגעת לעיר שלי מתגעגעת לחדר שלי. צריכה את המקום שלי חזרה.

היום הזה מרוח ולא טוב לי. אני אצלה והיא עובדת ואני מחפשת את עצמי, עושה קצת דברים ללימודים, אבל לא הספקתי את כל מה שרציתי, שזה בסדר.

אם הייתי לבד בבית האם זה היה אותו דבר? תחושת המועקה?

אני מעכלת יותר ויותר את מה שהפסיכולוגית שלי אומרת על זה שאין לי מקום לעצמי, כשאני אצל ההורים, כשאני אצלה. כאילו זה באמת לא המקום שלי, וזה הגיוני שאני לא מרגישה שזה המקום שלי. זה לא. וזה מעניין שאני ממקמת את עצמי כל הזמן בפוזיציה של לא להיות במקום שלי. אוקיי, אני עובדת, וזה במרכז ליד ההורים, ואם אני כבר פה ואני מרגישה לא טוב אצלם אז אני כבר אלך אליה לתל אביב. זה לא שהאלטרנטיבה טובה, להיות אצל ההורים, ואני רוצה ושמחה לראות אותה. אבל זה לא המקום שלי. עכשיו זה עוד יותר, אני תלושה כבר שבוע מאזור הנוחות שלי (יש כזה?), כבר שבוע שאני לא בבית. יותר בעצם. כבר שבוע וחצי שלא הייתי לבד בבית עם עצמי. זה משמעותי. אז היום היא עובדת ואני חסרת סבלנות אליה, ואני מתרצת את זה בתור זה שלה אין כוח אלי, כי תמיד לא נעים לי להיות לידה כשהיא עושה את הדברים שלה. היום זה יותר טוב מפעמים אחרות. אבל היא נסגרת בעולם שלה והתחושה שאני לא חלק עוד יותר חזקה.

אין לי איזה מסקנות ברורות. רק נראה לי שאני מתגעגעת לבית שלי ולחדר שלי וללבד שלי. וזה מעניין שאני כל הזמן ממקמת את עצמי לא בבית. לא בבית. עכשיו אנחנו הולכות לאמא שלי לארוחת חג, ממש ממש אין לי כוח או סבלנות או רצון. אם היא לא הייתה איתי לא הייתי שורדת.

(וגורם לי ללכת)

זאת התחושה שאני לא בסדר

(והולכים לעזוב אותי)

וזה משהו שיהיה טוב לזכור

ברגעים כמו עכשיו

שאני רוצה ללכת

אולי זה עוד יקרה, אולי היא עוד תלמד להיות שם כשקשה, אולי יהיה לה פחות ופחות קשה להיות שם, באופן שאני צריכה

אבל קראתי פוסט של מישהי על הגבר שלה, שהוא נותן לה גב, וערגתי לזה

לפניה, אני הייתי האדם הכי סוליסטי במערכות יחסים שהכרתי. אמרתי לפסיכולוגית שאני חושבת על הזוגיות הקודמת, איך הרגשתי בטוחה שם, היא תמיד גרמה לי להרגיש אהובה ורצויה ושיש לי מקום. הפסיכו אמרה כן, אבל, זה היה כל עוד הייתם בגבולות מה שגרם לה להרגיש בטוחה. כשאת כבר הרגשת שאת לא רוצה להתחם ככה, נניח עם הפולי, היא כבר לא יכלה להכיל את זה, לקבל אותך. נשארנו בגבולות הגזרה של מה שהיה לה נוח (כמובן שכל הזמן אתגרתי אותה עם הרצון בפולי ולא עשינו וזה לא היה קל, אבל לא יצאנו משם באמת). עם הבת זוג עכשיו, הפסיכו אמרה, אתן מנסות לבדוק מה קורה כשאתן חוצות את גבולות הנוחות, כשאתן נמצאות איפה שקשה לכן. היא אמרה שאף פעם לא היה לי את השאלה הזאת בקשר על האם אני יכולה לסמוך עליה שתהיה שם, כי אף פעם לא הלכתי למקומות שאתגרו את זה, שגרמו לי להרגיש את חרדת הנטישה שלי. ועכשיו פתאום אני מגלה אותה וכמה היא אימתנית וגדולה. 

בכל מקרה. הייתי רוצה להרגיש גב. בשביל אדם שמרגיש לבד בעולם, ועוד יותר ב3 השנים האחרונות, כמה לבד אני מרגישה בעולם, להיות בזוגיות שלא גורמת לי להרגיש ככה זה כואב ומחדד את תחושת הלבד. אני חושבת שהסיבה שאני עוד כאן זה כי אני מזהה שהדברים יכולים להיות אחרת, ודורשים זמן. הסיבה שאנחנו מחוץ לגבולות הנוחות שלה היא כי קשה הוא מחוץ לגבולות הנוחות שלה, כל מערכת יחסים הייתה לה קשה, היא לא למדה איך להיות ביחסים. היא אומרת שלפעמים היא מרגישה כמו יחד שגידלו אותו הזאבים ואז צריך להצטרף לציוויליזציה וללמוד איך לתפקד בה. זה נכון. היא לימדה את עצמה לשטוף ידיים לפני האוכל, לצחצח שיניים, לאכול ירקות, ללכת לרופא. איך לקנח את האף. לפני שנתיים היא למדה איך לקנח את האף, בגיל 28. זה עצוב. אני מבינה שנדרשת ממני יותר סבלנות. ואולי גם להתמשאב ממקומות אחרים. נניח אתמול ביליתי את היום בחיפה עם חברה שאנחנו מתקרבות והיה לי ממש כיף ותומך ומטעין. כאלה דברים. ליצור לעצמי גב שמורכב מכל מיני חלקים ואנשים.

אני רוצה עניין

אבל אסור לי סמים

אני קמה מוקדם ויש לי יום ארוך אז אני לא באמת יכולה לצאת

ואני לא יכולה לחפש סקס כי אני בזוגיות

איך אני אמורה לספק את יצר ההרס העצמי שלי בימים אלו?

שכחתי שיש פגישה היום בזום, לא הייתי כמעט שנה, ובזמן האחרון אני רוצה 

אמרתי לבייב שאני רוצה סמים

היא אמרה שעם איך שאני מדברת על סמים היא פוחדת שאסור לה להציע לי אף פעם כלום

המחשבה הראשונה שהייתה לי הייתה ברור

אבל אמרתי דברים אחרים

יש את הדבר הזה שמלווה אותי כמעט מאז שנולדתי, הרצון שיראו שקשה לי, ולהסתיר מאד שלא יראו שקשה

היא אומרת שאני הרבה דוחפת לה לפרצוף כמה קשה לי ושזה לא יעיל כדי לשנות דברים, עם הדברים שקשים לי בזוגיות

עכשיו אני חושבת על זה, גם בהקשר של הקושי החרישי  שאני מסתירה, וכמה בעצם אני רוצה שיראו שקשה לי

אין לי כמעט אף זיכרון שמישהו בא אלי ואמר אני רואה שקשה לך, מה קורה? מה איתך? או, אני רואה שקשה לך, אני כאן

גם עכשיו בזוגיות אני חושבת שיש לי כמיהה עמוקה שהיא תראה אותי בקושי שלי

אני חושבת שאולי היא תוכל לראות

תל אביב

לדעת שאוהבים אותי מאד אבל רוב הזמן לא להרגיש את זה