אני יודעת ששתינו יודעות שאני יכולה לקום וללכת בכל רגע. זאת אמת עצובה. אמת עצובה שעצוב להודות בה.
זאת האמת בכלל? אני הרי לא קמה והולכת. בסוף תמיד קמתי והלכתי אבל זה לקח זמן, שנה, שנה וחצי, שנתיים. ה7 חודשים שאנחנו יחד מרגישים כמו פסיק של זמן, ברור לי שלא מיציתי אותה, שלא מיצינו אחת את השנייה. מרגיש שזה יכול למלא תקופה ארוכה. אולי חיים. אבל זה קטע לחשוב את המחשבה הזאת פתאום.
חשבתי את זה בעקבות פוסט של תהום, אני לא בטוחה למה. אולי משהו שהיא כתבה על להוות חוסר יציבות בקשר. בעצם אני חושבת שאני עושה את זה. אני מיידעת בכל מיני אופנים שאני יכולה לקום וללכת בכל רגע נתון. אני חושבת על הכמיהה ליציבות, הרצון לביטחון, אבל אני חושבת שאני לא בטוחה, אני לא יציבה. בטח לפסיכולוגית שלי יהיה משהו רך וחומל יותר להגיד על זה, שמשנה את הפריימינג, מרכך את הקצוות שלו. אבל בסוף זה מרגיש כמו אמת אמיתית לא מעט מהזמן.
באחד הרגעים הכי אוהבים ואמיתיים ובטוחים שהיו לנו, היא אמרה לי, אני מכירה אותך, אני יודעת שאת רוצה להישאר. אז בשביל מה כל זה? היכולה לקום וללכת הזה? זה נגע בי, המשפט הזה, אני מכירה אותך, אני יודעת שאת רוצה להישאר. השתמשתי בזה במופע שלי אפילו. לא יודעת בשביל מה זה. כאילו אני יודעת. זה נותן לי ביטחון. לא משנה מה אני יכולה ללכת. הנה הביטחון שאני רוצה, אבל הביטחון הזה יש בו רעיעות, וחוסר שקט, ובדידות. הפסיכולוגית שלי הייתה אומרת לי משהו זן, על זה שאין יציבות בעולם, זה נכון, אין יציבות. אי אפשר לדעת שהיא תהיה שם תמיד ב100 אחוז מהמקרים. מה ההמשך של זה? אני לא יודעת. אני פוגשת אותה מחר בבוקר במסך המחשב שלי.
היום בערב אני אחזור לביתי אחרי שבוע וחצי בגולה השבח לאל. מתגעגעת לבית שלי מתגעגעת לעיר שלי מתגעגעת לחדר שלי. צריכה את המקום שלי חזרה.