היום הזה מרוח ולא טוב לי. אני אצלה והיא עובדת ואני מחפשת את עצמי, עושה קצת דברים ללימודים, אבל לא הספקתי את כל מה שרציתי, שזה בסדר.
אם הייתי לבד בבית האם זה היה אותו דבר? תחושת המועקה?
אני מעכלת יותר ויותר את מה שהפסיכולוגית שלי אומרת על זה שאין לי מקום לעצמי, כשאני אצל ההורים, כשאני אצלה. כאילו זה באמת לא המקום שלי, וזה הגיוני שאני לא מרגישה שזה המקום שלי. זה לא. וזה מעניין שאני ממקמת את עצמי כל הזמן בפוזיציה של לא להיות במקום שלי. אוקיי, אני עובדת, וזה במרכז ליד ההורים, ואם אני כבר פה ואני מרגישה לא טוב אצלם אז אני כבר אלך אליה לתל אביב. זה לא שהאלטרנטיבה טובה, להיות אצל ההורים, ואני רוצה ושמחה לראות אותה. אבל זה לא המקום שלי. עכשיו זה עוד יותר, אני תלושה כבר שבוע מאזור הנוחות שלי (יש כזה?), כבר שבוע שאני לא בבית. יותר בעצם. כבר שבוע וחצי שלא הייתי לבד בבית עם עצמי. זה משמעותי. אז היום היא עובדת ואני חסרת סבלנות אליה, ואני מתרצת את זה בתור זה שלה אין כוח אלי, כי תמיד לא נעים לי להיות לידה כשהיא עושה את הדברים שלה. היום זה יותר טוב מפעמים אחרות. אבל היא נסגרת בעולם שלה והתחושה שאני לא חלק עוד יותר חזקה.
אין לי איזה מסקנות ברורות. רק נראה לי שאני מתגעגעת לבית שלי ולחדר שלי וללבד שלי. וזה מעניין שאני כל הזמן ממקמת את עצמי לא בבית. לא בבית. עכשיו אנחנו הולכות לאמא שלי לארוחת חג, ממש ממש אין לי כוח או סבלנות או רצון. אם היא לא הייתה איתי לא הייתי שורדת.