לשקוע לתוך מקום של לא להצטרך
נזכרתי בימים האחרונים באחרי הפרידה מא', שלא הרגשתי כלום במשך חצי שנה. שנתיים של קשר עם האהבה הכי גדולה בחיים שלי, ונפרדנו ולא הרגשתי שום דבר. ואז עברה חצי שנה ונהרות הבכי נפתחו וחודש לא הפסקתי לבכות. מנגנון הניתוק שלי הוא אחד הכי חזקים שאני מכירה. בת הזוג שלי היא היחידה ששכללה אותו יותר ממני.
אני מסתכלת עליה והיא אדם זר. אני מרגישה את האדם שאני אוהבת מנסה להגיח בין הסדקים, ואני דוחפת לו את הראש חזרה. עכשיו את צריכה להיות אדם זר, אני לא יכולה להרגיש אלייך מתיקות עכשיו.
מזכיר לי שבתור ילדה כדי להגן על עצמי הרגשתי שהיו לי שתי אמהות, אחת מפלצת, ואחת אמא שלי.
אמרתי לה עכשיו בוידיאו שאף פעם לא הייתי ככה באף קשר שלי. אף פעם לא כעסתי ככה. היחסים שלנו הביאו אותי למצב שאני מרגישה כמו מפלצת צרכים שדורשת ודורשת ושואבת. סיפרתי לה על המונח הזדהות השלכתית, שהיא הופכת אותי לאמא הכועסת הביקורתית המענישה שלה ואני לוקחת את התפקיד. התעייפתי. ניתקנו בלי להגיע לשום פתרון, אמרנו לילה טוב. האינסטינקט שלי הוא לשלוח לה הודעה, לנסות להרגיע את החרדה שמתחילה לעלות. אני לא רוצה להצטרך ממנה כלום. הבעיה שהיא יותר טובה בזה ממני. עכשיו זה נהיה קרב של מי תשבר קודם? אני לא רוצה את זה. אני פשוט רוצה להפסיק להיות בחרדה כל הזמן, להפסיק להרגיש כל הזמן שהצרכים שלי הם עול עליה, להפסיק לפחד כל הזמן שהיא תיעלם, להפסיק להרגיש שהיא לא לוקחת אותי בחשבון, שאני בזוגיות עם עצמי לבד. התעייפתי מזה.
היא אמרה שאני לא רואה את כל הדרכים שהיא כן שם. הפסיכולוגית שלי אמרה על זה משהו. לא זוכרת מה. חבל שהיא לא יכולה להיות איתי שם בריבים.
אני צריכה ללכת לישון, אני כל כך מוצפת ומותשת. לא בא לי להושיט לה יד. אני יודעת שהיא לא תצא משם לבד, שהיא לא תושיט לי יד אף פעם. אם זה היה תלוי בה זה היה זהו זה, אין לה את היכולת להתקרב כשמתרחקים ממנה. זה מה שאני עושה? מתרחקת כדי לראות אם תתקרב? ברובד מסוים זה נשמע הגיוני. אבל בסוף מה שאני רוצה שהיא תהיה אדם אחר. אדם שיכול להישען על אנשים, שיכול לבקש, שיכול שמבקשים ממנו. היה רגע ששאלתי אותה למה היא רוצה להיות בזוגיות איתי, והיא אמרה מה, צריך להצטרך בנאדם בשביל להיות איתו בזוגיות? אי אפשר פשוט לאהוב אותו וליהנות מחברתו? אני לא יודעת אם היא אמרה את זה פשוט כי היא הייתה מטורגרת רצח. אבל זה הצחיק אותי, כי לפני כמה חודשים כשכתבתי לעצמי מה אני רוצה מזוגיות, אחד הדברים הראשונים שכתבתי היה לדעת שהבת זוג שלי תהיה שם אם אצטרך אותה, שאוכל להישען עליה, ולהיות שם בשבילה, שהיא תוכל להישען עלי.
זה באמת מרגיש כאילו הדרך היחידה שהיא תוכל להיות איתי בשלום ולהביא את עצמה זה אם אני לא אצטרך ממנה שום דבר. כאילו הדרך היחידה שלה לתת לי משהו זה אם אני לא אצטרך ממנה שום דבר. אני לא רוצה לשפוט את זה, אני חושבת שזאת באמת המציאות, וזאת מציאות נורא עצובה, בשבילה יותר מהכל. אבל גם בשבילי זה קשה ברמות. נראה שאני פאקינג אוהבת אותה אה. או פשוט אוהבת לסבול.