ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

שדה פרחים

מקום להניח את מחשבותיי
לפני 10 חודשים. 3 בנובמבר 2023 בשעה 9:04

אני מנסה לא לחשוב על המוות. לא לכתוב על המוות.

קוראת כתבה על החיילים שנהרגו לפני כמה ימים בעזה. עם הנגמש, שכמעט כולם מתו. אני לא מבינה. הפרצופים שלהם, העיניים שלהם. הם ילדים, איכשהו אני גדולה מרובם, איכשהו אני כבר בת 25 ויש ילדים בני 18 19 20 שנהרגים. אני לא מבינה את זה. לא מצליחה להבין.

כל פעם שמישהי כועסת לידי זה נותן לי אוויר. אני לא מצליחה לכעוס. אני לא מצליחה לבכות כמעט. שלא לדבר על להתפרק ממש.

אני לא מצליחה להבין. קראתי פוסט שמסביר את האינטרסים הכלכליים שמאחוריי המלחמה הזאת, מצד רוסיה איראן וכל השיט. אני לא מצליחה להבין, איך יש אנשים שלא אכפת להם מכלום? שלא אכפת להם שאנשים ימותו? כמה קשה לא לרצוח אנשים? לא להרוג? למה האנושות כל כך דפוקה? כבר חודש מרגישה חלק מההיסטוריה, זה פשוט מרגיש חלק מההיסטוריה. כמו הסיפורים שאמא סיפרה לי על המלחמות, כמו כשהייתי ילדה והיינו עוברות ביום הזיכרון על האנדרטאות עם השמות והיא סיפרה לי על כל האנשים שהיא הכירה. אסף הזה ואסף השני. ועכשיו אנחנו חלק מזה. אתמול פגשתי חברה שסיפרה לי על חבר שלה שאחותו נרצחה, אני מכירה את החבר, היינו יחד באותה הפקה בסוף השנה. היא סיפרה לי שהיא ועוד חברה היו אצלהם בבית, כשעוד חשבו שהאחות חטופה, ואז הגיעה הקצינה להודיע שהיא נרצחה. ילדה בת 18, נרצחה. אני לא מצליחה להבין את זה. אני פשוט לא מצליחה. ואני לא מצליחה לבכות. אני לא מבינה למה אנשים צריכים למות. אני מרגישה שזה חוסר אמונה והבנה של ילדה, זאת תמימות של ילדה, כי המוח המבוגר שלי פשוט לא יכול לחשוב על הדבר הזה. אני פשוט לא מצליחה להבין למה אנשים צריכים למות?

 

רוצה לרוץ לאמא שלי ולהתחבא בין הרגליים שלה, לשאול אותה, אמא למה אנשים הורגים זה את זה? צריכה בנאדם מבוגר באזור, שמישהו יחבק אותי ויגיד לי שהוא לא יודע, למה אנשים עושים את זה אחד לשני, למה אנחנו הורגים זה את זה, צריכה שמישהו יגיד לי שזה לא הגיוני, שזה מפחיד, שזה הזוי, זה נורא. אני לא יכולה עם שנאה או עם כעס על האויב או נקמה גזענית או שום דבר כזה. זה לא חדש, שאנשים הורגים אחד את השני, זה תמיד וכל הזמן ובכל מקום. ועכשיו זה בבית שלי, וזה בעם שלי, שמעולם לא השתמשתי במילים האלה, העם שלי, אבל אני מרגישה את זה עכשיו,, מרגישה את זה בכל השנים שתמיד ניסו לרצוח אותנו, אני מרגישה את זה בדם היהודי שלי, אלוהים ישמור בחיים לא אמרתי את המילים האלה אבל עכשיו אני מרגישה את זה. כי זה הבית שלי וזה האנשים שלי. בלי פוליטיקה ובלי חרטא ובלי עם נבחר וכל השיט. זה פשוט הבית והמשפחה והאנשים שלי. וזה כואב כשזה בבית. וזה כואב לי גם על הילדים שם ועל האנשים וזה כואב לי על כל האנשים שחווים כל כך הרבה כאב ופחד ושכול וזעם. ואני לא מבינה את זה. יש מספיק לכולם. יש מספיק אדמה ואוכל ומים ואהבה לכולם. למה אנחנו הורגים אחד את השני? למה אנחנו נלחמים זה בזה? למה כל הכאב הזה, למה כל כך הרבה כאב, לכל אורך האנושות, למה? אני לא מבינה את זה. אני לא מצליחה להבין את זה, אלוהים. אני פשוט לא מבינה, אלוהים. למה אנחנו עושים את זה לעצמנו. לבשר מבשרנו, אין הבדל בין הבשר שלי לבשר של כל אדם אחר בעולם הזה, למה אנחנו לא מצליחים להבין את זה?

לא דיברתי עם אלוהים מאז שכל זה התחיל. לא דיברתי איתם הרבה זמן. אני לא יודעת מה להגיד. לכעוס עליהם? להתפלל? לשאול למה? לכאוב? מה אומרים לאלוהים ברגעים האלה, מה אומרים לאלוהים בימים שיש תינוקות וילדים חטופים? מה אומרים לאלוהים? מה מבקשים מאלוהים? כועסים על אלוהים? אני לא יודעת. המציאות הזאת היא כמו סיוט, ואנחנו כבר ארבעה שבועות, אלוהים. לפני ארבעה שבועות ישבתי איפה שאני יושבת עכשיו, בעבודה, זה היה לפני כל זה. לפני שכל זה קרה. היום הדאגות של אז נראות כל כך שוליות. זה לא מפריע לי להיות עם חרדה היום על דברים שוליים אחרים.

אני כואבת. אני לא מצליחה לכעוס, קשה לי לנשום בימים האלה, קשה לנשום עמוק. הגב שלי מפורק. אני עם הפרצוף בתוך הטלפון כל רגע שאני לבד. לא מצליחה להתחבר לגוף, לעצמי, בקושי כותבת במחברת. לא מצליחה לבכות. למרות שלכתוב פה עכשיו עזר לי לבכות. קשה לי לגעת בדברים, קשה לי נורא לגעת בדברים. אני מקנאה במי שאומרת שהיא בכתה שבועות. אבל אצלי תמיד דברים מגיעים בדיליי, קודם יש ניתוק, ואחר כך הנהרות.

לפני 10 חודשים. 3 בנובמבר 2023 בשעה 7:28

שיש לה אימפולס לשים את הפטמה שלה בפה שלי, שארגע, שלא אצטרך להחזיק.

הרגשתי את זה בכל הגוף שלי כשהיא אמרה את זה. בחזה ובכוס בעיקר.

 

זה היה אחרי שאמרתי לה שאני שמה לב שאני מנסה לעשות הכל טוב, כמו שצריך איתה. להיות טובה ולדאוג שהיא לא תיפגע ושיהיה לה טוב. להיות טובה לה. ושבעצם זה מתיש. היא אמרה, זה נשמע מתיש.

ואז היא אמרה את זה, שיש לה אימפולס לשים את הפטמה שלה בפה שלי, וזה כל כך ריגש אותי. שאוכל להירגע ולא להחזיק. הרגשתי שהיא רואה אותי כל כך כשהיא אמרה את זה. זה פשוט לראות אותי. להבין אותי.

לפני 10 חודשים. 2 בנובמבר 2023 בשעה 17:13

ואני בבית לא רוצה לכתוב לך ולהפריע. אז אני כותבת לך. היום כשהגעתי הביתה ירדתי שוב לתיבת הדואר לראות אם המכתב שכתבת לי הגיע. הוא לא הגיע. אני מודה לעצמי ולאלים על כמה שעברתי עד לרגע הזה שבו הייתי מוכנה להכיר אותך. להכיר אותך ככה. על הקיום שלך אני יודעת כבר מעל שנתיים, אותך בגוף ובבשר פגשתי לראשונה לפני עשרה חודשים פחות כמה ימים. רק ביום השלישי של הכינוס יצא לנו לדבר, וקלטתי בין השקט שלך כמה את קורעת. משהו התרכך בי אלייך. אני אוהבת אותך. אני מודה לעצמי ולאלות שעברתי את מה שעברתי כדי להגיע לרגע הזה עכשיו שבו אני מסוגלת לאהוב אותך. אני גם פוחדת הרבה. אני לא מרשה לעצמי כל כך לפחד בימים אלו, אני חושבת. זה מוזר, להתאהב במלחמה, לא? אף פעם לא קרה לי דבר שכזה. אני מודה לחסד של הנסיבות שגרמו לכך שנהיה עכשיו איפה שאנחנו נמצאות. המפגש לפני חודשיים, שישבת מולי עירומה ומה עשית, ציירת? כתבת במחברת? התמונה הכי ברורה שלי זה את יושבת מולי ואוחזת משהו דמוי מחברת ועט ועושה שם משהו, מדי פעם מרימה אלי ראש ואומרת משהו בהתלהבות. שם קלטתי איזה גוף יפיפה יש לך. ניסיתי לחשוב איך לא קלטתי לפני ונזכרתי שפגשתי אותך רק בחורף לפני כן. השתדלתי מאד שלא להסתכל לך על הגוף. זוכרת את השמש בבטן שלך ומשתדלת לא לבהות בה.

את עובדת עכשיו ואני מתגעגעת אלייך ורחוקה ממך אז אני כותבת לך פה. בטח אשלח לך את זה. אולי טוב לדבר על הפחדים? כן, טוב לדבר עליהם? להרגיש אותם? הכי אני פוחדת שתמותי. שמשהו יקרה לך. אולי אני בכלל צריכה קצוות שיער שלך? בשביל לעשות כישוף אם חס וחלילה משהו יקרה לך. אחרי הפחד הזה אני פוחדת שזה יגמר. אני רוב הזמן לא חושבת על זה, האמת שאני לא חושבת על זה בכלל. אני לא יכולה לחשוב על מה שמפחיד אותי. לפחד שתמותי זה יותר קל בתכלס, קצת כמו שאת אמרת, או הפסיכולוגית שלך, שיותר קל לפחד ממוות מאשר מאנשים שעוזבים. יותר קל לפחד ממוות מאשר מאהבה. ואני פוחדת, בעצם. פוחדת שיהיה לי כל כך טוב שלא אדע איך להכיל את זה. פוחדת מהיופי שלך שיראה את היופי שלי ולא יהיה לי איפה להתחבא. פוחדת לתת לך לראות אותי, להיות איתי. למה אני פוחדת? ממה אני פוחדת? פוחדת להיות זקוקה לך ושלא תהיי יותר. יותר קל לא להזדקק, ככה לא מתאכזבים, ככה הלב לא נשבר. יש בי הרבה את המקום הזה בימים האלו. אני חושבת על מה יקרה אם אצטרך לשכוח ממך, בודקת כל פעם אם אני יכולה למחוק אותך מהראש ומהלב שלי אם אצטרך. זה עצוב, לא? אולי אני כבר לא אראה לך את מה שכתבתי. אני עדיין כאן אבל, כן?

אולי לא צריך למהר לחשוב על העתיד, הכל עוד טרי וחדש. אולי לא צריך לחשוב על זה שהכל יגמר. אבל לא צריך? אני מרגישה ששתינו רואות את העתיד. פנינו לזוגיות. פנינו לביחד. פנינו לביחד יפיפה וכיף ובטוח ומרגיע ומסעיר. פנינו ליחד. אני אוהבת אותך. אני מחכה למכתב שכתבת לי, מעניין מה כתבת בו, מה יכולת לדעת באותה נקודה בזמן.

איך ידעת שנהיה יחד, אי אז? מכשפה שלי. אני אוהבת את המשפט הזה, פנינו ליחד. הפנים שלנו מופנות ליחד. אולי אכתוב על זה שיר.

פנינו ליחד

הזרועות שלנו יחד

שלובות זו בזו

נכנסות זו לתוך זו

פנינו ליחד

אני יחד, את יחד

 

זה לא שיר טוב

ננסה שוב בזמן אחר

בעיקר אני חושבת על זה שאני אוהבת את זה שהפנים מופנות כלפי היחד

זרועות פתוחות לקראת היחד

 

בתכלס לא בא לי שאף אחד יקרא את הפוסט הזה בבלוג שלי

 

אני אוהבת אותך

הכל מרגיש נכון איתך

זה מפחיד אותי

שהכל מרגיש כמו שהוא צריך להיות

כשדמיינתי את הפרטנרית שלי, את עונה פחות או יותר על הכל

זה מפחיד

זה מפחיד מאד

אני מחפשת כל הזמן איפה לא טוב 

מה לא נכון

ואז משתדלת לשחרר מזה

אני לא רוצה לחבל בטוב שלי

אני יודעת שהמחשבות האלה לא עושות לי טוב

מעיפות אותי מההווה ומכמה שטוב לי בו

 

היום כשהיית איתי כשהייתי במלא חרדה

ועשית בדיוק את מה שהייתי צריכה שתעשי

היית איתי בדיוק כמו שהייתי צריכה שתהיי

אני אוהבת אותך כל כך

את מדהימה

את מדהימה שלי

מפחיד אותי להתמסר לזה, לכמה שטוב לי איתך, וזה בסדר, זה בסדר שמפחיד, מותר שיהיה מפחיד, זה מותר

מותר לפחד מהעתיד, מותר לפחד להתמסר, מותר שלא הכל יבוא מהר מהר, יש מקום לדברים שנבנים לאט, אמון שנבנה לאט, התמסרות שנבנית לאט

אני אוהבת אותך כל כך

אולי אאמץ את זה, לכתוב לך ככה בפתיחות כשאני לא יכולה לכתוב לך

לפני 10 חודשים. 2 בנובמבר 2023 בשעה 14:54

אוהבת אותה כל כך

כל כך

כל כך

לפני 10 חודשים. 2 בנובמבר 2023 בשעה 13:11

איך יוצאים החוצה אל העולם אחרי החיים בתוך בועת הסקס ואהבה שלנו

לפני 10 חודשים. 2 בנובמבר 2023 בשעה 9:48

זה המשיך והנה עכשיו אני נכנסת למקום אחר

קשה

אפל

של שנאה

היא עושה יוגה 

ביקשתי לגעת בעצמי

היא אמרה כן

והתחילה לעשות יוגה

אני שוכבת על המיטה התחלתי לגעת בעצמי

להסתכל עליה עושה יוגה

וזה לא הרגיש טוב

לפני כן ידעתי ואמרתי שנראה לי שזה לא יעשה לי טוב

ירגיש לי משפיל

ואני לא יודעת מה אני חושבת על זה

ובאמת זה לא הרגיש טוב

אני יכולה לאונן מולה רק אם אני יודעת שהיא מעורבת בזה רגשית איתי

 

מקודם נתתי לה לקרוא את הפוסט הקודם שלי

היא אמרה שזה מעניין ואז קמה והתארגנה ליוגה

היא אמרה שלפני כן זה היה אני רוצה לזיין אותך אבל אני לא יכולה, וברגע שכתבתי שיש לי יותר כוח רצון מאשר לה זה נהיה קל. זה נהיה לה קל. ברור שהיא לא הולכת לזיין אותי עכשיו.

מלנסות לא לעשות סקס זה הפך להיות משחק של כוח וסקס.

אמרתי לה שזה יכול להיות לה ממש קל שאני אפסיק לפתות אותה, היא צריכה פשוט להגיד לי להפסיק. והיא אמרה, אני לא רוצה להגיד לך להפסיק.

זה הפתיע אותי. לא הבנתי כמה זה נהיה משחק בשבילה. היא לא רוצה שאני אפסיק.

אני יודעת שנכנסתי למקום רע כי אני מסתכלת עליה ורואה כיעור. זה פוסט שהיא לא תקרא, למשל.

זה מעניין, אין ספק. אני מריחה את הקטורת ומרגישה שנאה. גועל.

מעניין. מה זה המקום הזה? מה בה הפעיל אותי ככה?

המוכנות שלה להתעלם ממני כדי לנצח. כדי לשרת את האינטרס שלה.

אני חושבת שאם זה משחק שאנחנו הולכות לשחק אני צריכה שזה יהיה מאד ברור ולפני ואחרי שהיא אוהבת אותי ושזה רק משחק. אולי עוד משהו צריך שם. אני לא יודעת מה. אבל לא נעים לי המקום שנכנסתי אליו. בא לי שהיא תחזור אלי.

לפני 10 חודשים. 2 בנובמבר 2023 בשעה 9:22

והיא יושבת וכותבת במחברת שלה וזה עשה לי חשק לכתוב אז אולי אני פשוט אכתוב פה בבלוג שלי. כאילו איך שאני כותבת במחברת זה מאד שונה מאיך שאני כותבת בבלוג וזה אחר. זה אחר. אולי אני פשוט לא אפרסם את זה את רצף התודעה כתיבת הרצף שלי היא יושבת וכותבת והכוס שלי לא רגוע. קצת מגרד. מקודם שאלתי אם היא רוצה להרגיש כמה אני רטובה והיא אמרה שהיא לא יכולה וזה לא יגמר. כמעט בלתי אפשר לי לא לשכב איתה, לא משנה כמה אני אומרת לה שאכפת לי מהעבודה שלה ומהשעות שינה ובאמת אכפת לי, זה פשוט חזק ממני, אני חייבת שהיא תזיין אותי, אני חייבת לזיין אותה, ואם אני מספיק נחושה אני גם עושה את זה, הכוח רצון שלה חלש משלי, כשזה מגיע לזה, וזה עלול להיות לא נעים. תוך כדי שאני כותבת עכשיו שאלתי אותה בעודי מסתכלת עדיין על הטלפון אם היא רוצה שאני ארד לה. זה בלבל אותה. אני זונה חרמנית, אני באמת זונה חרמנית. אני לא אעצור עד שאשיג את מבוקשי. אני רוצה לזיין ואני רוצה שהיא תזיין אותי. שוב שאלתי אם היא רוצה שאני ארד לה ושוב זה בלבל אותה. 

דבר מעניין קרה עכשיו.

אמרתי לה על הצד הזה שהופעל בתוכי, שאני חייבת לעשות כל דבר ביכולתי כדי להשיג את מה שאני רוצה, זה צד שלא מוכן לקבל לא בתור תשובה, אני צריכה שתזייני אותי אז אני אעשה מה שאני צריכה לעשות בשביל זה.

ואז היא אמרה

עכשיו הפעלת את הצד התחרותי שבי, ואני לא מפסידה. ואני יודעת את זה, שהיא לא מפסידה, היא כל כך תחרותית ואם היא רוצה משהו היא תשיג אותו בכל מחיר. וזהו, היוצרות התהפכו. משהכוח היה אצלי, אצל הזונה הפתיינית, עכשיו הוא אצלה.

ואז!

זה הפעיל בי את המקום המתרפס. אני מוכנה לרדת על הברכיים ולעשות כל מה שהיא רוצה שאני אעשה. זה גם צד שהרבה יותר מוכן לא לקבל את מה שהוא רוצה לקבל, שזה מעניין, התכונה הזאת. אני לא כל כך מכירה אותה בתוכי. מרגישה שזה צד שיכול שהיא תקשור אותי בצד בפינה ותעבוד עכשיו שעות. אולי זה צד שמספיק לו ההנכחה של יחסי הכוחות, זה עונה מספיק על צורך מסוים שאני לא צריכה אפילו שהיא תזיין אותי. ממש פאקינג מעניין. כאילו ישבתי והסתכלתי עליה עכשיו כמה זמן וזה היה לי מאד מספק, כאילו משהו בזה שברור שהיא שולטת והכוח אצלה ואני קטנה ונתונה לחסדיה פשוט עושה לי את זה כל כך.

 

טוב אני צריכה עכשיו לחזור לנסות לפתות אותה. או לבהות בה.

 

יש גם צד שמופעל, דומה לצד הראשון שדיברתי עליו, שאני רוצה לגרום לה לשחרר את החיה שבתוכה, המפלצת, הבהמה, להפעיל אותו כל כך שהיא חייבת לקרוע ממני לקחת ממני לחרב אותי לזיין אותי לקחת ממני הכל. להביא אותה לקצה. זה מעניין, קראתי נשים שכותבות ככה, תמיד הן נשמע לי קצת מג'נונות. לול פיפי. כאילו משהו שם חייב שזה יהיה בקצה.

טוב אני חוזרת לבהות בה. אולי אני אשאל אם היא מרשה לי לאונן. 

לפני 10 חודשים. 1 בנובמבר 2023 בשעה 16:12

אני רוצה לתת מתנה למי שאני יוצאת איתה שרשרת עם בקבוקון עם דם שלי

מישהו עשה את זה פעם?

איך אני מקיזה ממני מספיק דם בשביל למלא בקבוקון? מן הסתם לא למלא את כולו, אבל כזה שיהיה כמות מספקת

 

הייתה לי גם מחשבת לתת לה את התענוג של לגרום לי לדמם ושהיא תמלא אותו

אבל בכל מקרה אני צריכה להבין מה לעשות כדי להוציא את הדם

לפני 10 חודשים. 29 באוקטובר 2023 בשעה 8:24

מאשר במלחמה

אבל אני לא חושבת שיש דברים יותר טובים לעשות במלחמה

מאשר להתאהב

לפני 10 חודשים. 29 באוקטובר 2023 בשעה 5:22

להזדיין כל הלילה ולישון שעה וחצי לפני העבודה

הפלוס שעה רק נתן לנו עוד זמן לתקוע ולהיתקע