שדה פרחים

את היכולת שלי ליזום ולחתור למה שאני רוצה.

התפיסה שלי את עצמי היא מתעתעת.
מצד אחד, מאז שהייתי ילדה ראיתי את עצמי כעצלנית. כנערה הייתי עייפה ומדוכאת וחסרת כוחות והרבה דברים לא היה לי כוח לעשות. הרבה היה סביב לסדר ולנקות את החדר ולעשות מטלות בבית, ועד היום כשאני עם המשפחה שלי אני מרגישה קושי בדברים האלה. כשאני כותבת את זה, זה מרגיש לי קטן או ילדותי, אבל האמת היא שאני עוד סוחבת צלקות מזה.
מצד שני, כשאני רוצה משהו, כשמשהו חשוב לי, אני יכולה להזיז הרים. האמת שלכתוב את זה, "יכולה להזיז הרים", ישר גרר שיפוט פנימי של - באמת? את לא קצת מגזימה?

השנה האחרונה גרמה לי להסתכל אחרת על המונח עצלנות. זאת הייתה השנה ראשונה בלימודים מאוד תובעניים ואני חושבת שהדבר האחרון שהיה אפשר להגיד עלי זה שאני עצלנית. הקדשתי את כולי לפרויקטים שלי ושל אנשים אחרים, הייתי בעשייה משוגעת. וכשהיה לי זמן פנוי והייתי צריכה לנקות את הדירה, או לשטוף כלים, ולא הצלחתי להביא את עצמי לכדי זה, הנטייה הראשונית שלי לקרוא לעצמי עצלנית פתאום נראתה די מגוחכת.

הבנתי שאין באמת דבר כזה עצלנות. כשאני לא עושה משהו וטועה לחשוב שזה מתוך עצלות, הסיבה האמיתית היא שבעצם יש לי התנגדות מסוימת, ולרוב לא מודעת, לדבר הזה.

אני זוכר שיחה עם מישהי בלימודים, מישהי מאודדד עסוקה שנמצאת בעשייה באמת פסיכית, וסיפרתי לה על הלו"ז המטורף שלי והיא אמרה לי "וואי כנראה שגם לך יש כמות אנרגיה ענקית כמו שלי". וזה הנחית לי אסימון ענקי בראש. וואלה, זה נכון. כשסיפרתי על זה לפסיכולוגית שלי היא הסתכלה עלי במבט של "זה לא היה ברור לך?" והזכירה לי שתמיד היה לי לו"ז מטורף ושתמיד הייתי בנון סטופ עשייה. הבחורה הזאת מהלימודים גם אמרה שבגלל זה היא התמכרה לוויד, כדי לנסות לטשטש קצת ולהוריד את רמת האנרגיה שלה, אנרגיה שאין לה איפה לפרוק. שגם עם זה אני מאוד מזדהה. לא התעמקתי בזה יותר מדי, אבל אני יודעת בוודאות שיש לי המון אנרגיה שלא מקבלת ביטוי ולא מוצאת לאן להתפרק. מעניין אם גם משם המשיכה לבדסמ.

בכל אופן, רציתי לדבר על משהו קצת שונה אבל קשור.
על זה שאני מעריכה בעצמי את הנחישות לעבוד קשה כדי לקבל את מה שאני רוצה. לפעמים אני מקבלת הצצות לכוח הרצון המטורף שלי. אני חושבת שאפשר לראות אותו בהרבה מקומות, אבל אני לא זוכרת להסתכל. כמו שבתיכון הייתי מדוכאת ומכורה לוויד, והייתה לי הזדמנות לקבל משהו שמאד רציתי אבל הייתי צריכה להפסיק עם הסמים אז הפסקתי ברגע אחד. כמו השנה, שלקראת ההגשה של הפרויקט סוף שנה עבדתי במשך שבועות וחודשים קשה ולא התייאשתי עד שהגעתי למשהו שהייתי מרוצה ממנו. בהגשה, אחד המורים אמר לי כמה הוא העריך את זה שבמשך חודשים הוא ראה אותי מסתובבת בין הכיתות עם החומרים המסורבלים שעבדתי איתם, ולא נוטשת את זה ועוברת למשהו אחר.

וכמו בקיץ הזה שראיתי פאקינג עשרות דירות ולא הייתי מוכן להתפשר עד שמצאתי את הדירה שרציתי. כל פעם שסיפרתי על זה לאנשים קלטתי כמה זה מטורף שעשיתי את זה, הנחישות וכוח הרצון שבי, האמוק למצוא את מה שאני רוצה.

וגם עכשיו, האמוק שנכנס בי בחודש חודשיים האחרונים להיכנס לעולם הבדסמ, וחוסר הפחד שלי ליזום שיחות ולהתחיל עם נשים ולחפש את מה שאני רוצה.

ולא רק באינטרנט. כבר כמה פעמים שיזמתי שיחות עם נשים במסיבות, החמאתי ועשיתי עיניים והתחלתי וביקשתי מספרים ושלחתי הודעות ונפגשתי. הכי הייתי גאה בעצמי שראיתי מישהי עם השולט שלה והייתי מהופנטת ממנה ולא הזזתי ממנה עיניים כל הלילה, ובסוף אזרתי אומץ ופניתי אליה להחמיא, ושם הבנתי שהיא גם שולטת (אפילו שיכולתי לנחש כי היה בה משהו מאד עוצמתי). נמשכתי אליה ברמות, וזה תמיד הנשים שאני הכי מאויים מהן, ובכל זאת ניגשתי ובכל זאת שלחתי הודעה למחרת ואפילו נפגשנו והופתעתי מכמה שהיה לי כיף. אני רגילה לזה ששום דבר לא קורה עם הנשים האלה שאני נמשכת אליהן בטירוף, או שבסוף כשאני מכירה אותן הן לא מעניינות אותי, אבל היא גם סקסית בטירוף בעיניי וגם היה לי מעניין ומצחיק ומחרמן לשבת לדבר איתה בבית קפה.

עכשיו אני מרגישה שאני צריכה קצת להירגע מהאמוק שלי, שגרם לי לשלוח חיצים לכל מקום וגם להיפגש עם איזה 4 נשים שונות ולצאת ל3 מסיבות בשבוע. עכשיו נניח אני צריכה ללכת ללמוד במקום לשכב במיטה כבר שעות ולגולל בכלוב.

מעניין אותי לראות אם באמת אכתוב פה לאורך זמן. אני מרגיש צורך לפרוק את המחשבות שלי איפשהו, מצד שני אני תוהה כמה זה מרגיש לי בטוח פה. נראה.