שדה פרחים

לשחרר שליטה. להיות של מישהי. להיות פחות שלי או לחלוטין שלי. שישמרו עלי. שיעטפו אותי שיערסלו אותי שישאו אותי שוב ברחם. מה הכמיהה? להיות חסרת אונים ולהפסיק להיאבק. לא מדויק. אני חושבת שאנחנו תמיד חסרי אונים, אין לנו און, אין לנו יכולת להשפיע, ואנחנו נאבקים בזה. אני נאבקת בזה. זה אבסורד. מה הכמיהה? להיות קטנה? שלא יכאב לי? הכוס ששורף והגב התחתון והצוואר ובגרון ליחה שלא יוצאת ועייפות ומטרדים וטרדות ומחשבות מתישות, מחשבות מתישות, אני מצליחה לחסל אחת וצומחות חמש במקומה, ונמאס לי להיאבק, נמאס לי כל הזמן להרגיש שאני לא עושה את מה שאני אמורה לעשות, שאני לא מי שאני אמורה להיות. עכשיו אני אמורה להיות מישהי שעושה את המטלות שלה ובמקום זה אני מישהי ששוכבת במיטה. אני צריכה להיות מישהי שדואגת לגוף שלה ובמקום זה אני מישהי עם כאבי גב וכוס שורף. מה הכמיהה? להיות של מישהי, לשחרר ממני את העול הזה של להיות שלי, של להיות שלי בלבד. מה הכמיהה? מישהי שתשלוט בי, שתשלוט בגופי, שתקח את מוחי אליה, שתלטף אותו, שתענג אותו, שתכאיב לו, שתשקיט אותו. שקט. זה תמיד חוזר לזה, כבר שנים. הכמיהה לשקט. משם המרדף אחרי חוויות קיצוניות? הרצון לחוות שקט אחרי חוויות קיצוניות? אתמול סיפרתי לג' על מעלליי והיא אמרה שבדסמ נשמע כמו עיקוף ארוך ללהגיע למקום שבו אתה מרגיש אהוב ועטוף. כל הדבר הזה לוחץ לה על נקודות והיא אומרת דברים שלוחצים על שלי. אני מבולבלת לגבי מה שאני רוצה. או אולי אני מנסה למצוא מילים לשים את מה שאני רוצה בתוך הגדרות במקום לתת לגוף להראות לי מה הוא רוצה. אבל זה אף פעם לא רק הגוף הרי. הרבה זמן אמרתי שהלב שלי שבור, הוא עדיין שבור? אני חושבת שכן. ועדיין הכמיהה לאהבה, ולמגע, ולשייכות, ולביחד. עכשיו אני בבית של אמא שלי ויש תמונות שלא ידעתי מה לעשות איתן אחרי הפרידה אז השארתי אותן, עכשיו הן מביטות בי. כשהלכתי לדאנג'ן באמצע הלילה, לבושה בבגדים שלא רציתי שהמשפחה תראה אותי בהם, חשבתי על זה שאני כבר גדולה מספיק בשביל שההורים שלי לא יידעו לאן אני הולכת. אפילו שמגיל צעיר הפסקתי לספר להם והם לא שאלו. התלבשתי קצר וסקסי כמו שאף פעם לא התלבשתי והלכתי לבד. אני לא בטוחה מה אני מנסה להגיד, ואני לא בטוחה איך לומר את זה. אני חושבת שהכמיהה היא למישהו שישמור עלי, שידאג לי. לשחרר ממני את העול הזה ואת התחושה שאני עושה הכל לא נכון.