הקושי בלחוות התעללות רגשית בילדות הוא הנרטיב שבו אני הפוגעת. אני האנוכית, אני עושה רע, אני לא רואה אחרים. ובתוך זה, הצרכים שלי נחווים כפוגעניים, ולא כמשהו לגיטימי שיש לו מקום בעולם. גאזלייטינג זה דבר כל כך חמקמק. הדבר הזה של להטיל בעצמי ספק כל הזמן הוא הרסני. בעיקר להטיל ספק בטוב שבי, בכוונות הטובות שבי.
עדיין לא השלמתי עם זה שלא תהיה לי את הילדות הראויה לי. שמי שהייתה אמורה לשמור עלי פגעה. שמה שהיה אמור להיות מקום בטוח היה סכנה.
הקושי הוא שזה לא רק להשלים עם האבל על הילדות שלי, גם ההווה לא השתפר. זה לא נכון, הוא כן השתפר, אבל הוא עדיין מהדהד כל כך הרבה מהרעל שספגתי אז. רק שהיום יש בי יכולות לראות אותו, והיום אין לי יכולת להכיל אותו.
אין לי טולרנטיות לכעס שלה. כעס זה רגש לגיטימי, יש לו מקום בעולם, אנחנו צריכים להיות מסוגלים לבטא אותו בסביבה בטוחה עם אנשים בטוחים או וואטאבר. אין לי יכולת להכיל את הכעס שלה. ואם אני מציבה גבול שבו היא לא תדבר אלי בצורות מסוימות ולא תכעס לידי, אני לא בסדר. זה מכעיס אותי בטירוף.
אין לי יכולת להכיל את הצורך שלה בתשומת לב. את חוסר היכולת שלה להגיד שנעלבה אז היא שותקת ולא מדברת סופ"ש שלם. היא והבן זוג שלה הלכו לסרט היום בצהריים אז הצטרפתי אליהם. הוא אסף אותנו וברגע שהיא ראתה אותו הפכה למחוייכת ומצחקקת ולי עלה רפלקס הקאה. יממה בקושי הסתכלת לי בעיניים או אמרת לי מילה, והוא מגיע והכל סבבה?
הגוף שלי מלא בכעס. בטינה. בזעם. בכאב, ערימות של כאב, ערימות על ערימות של כאב. ואני כל כך כועסת. שנים אמרתי שאני לא כועסת, לא מצליחה להרגיש את הרגש הזה. בשנים האחרונות שמתי לב לשינוי, שמתי לב שבעצם אני כועסת הרבה ולא יודעת להגיד שזה כעס, לא יודעת איך להכיל את זה בתוכי. בחודשים האחרונים אני כועסת כל הזמן, על דברים מטומטמים, אנשים כל הזמן מכעיסים אותי. בא לי לצרוח ואני לא עושה את זה. בא לי לחוות טנטרום ולאבד שליטה.
אני יודעת איך מרגיש לתת למקומות האלה בתוכי פורקן, לכאב האדיר הזה, לבאר הזעם. וזה קשה כל כך לתת להם מקום, זה מרגיש כמו טראומה בפני עצמה. ואני פוחדת שאם לא אתן להם מקום הם יצטברו בתוכי ואתפוצץ. אני כל הזמן מרגישה שאני סופגת ושותקת ועומדת להתפוצץ. ואני יודעת שעכשיו אחרי שכתבתי את כל זה, האנרגיה הזאת תמשיך ללוות אותי עד הלילה ולא אצליח לתפקד או לזוז מהמיטה.
