מוצאת את עצמי מסתכלת הרבה על משפחות, במיוחד בתקופת החגים. ומקנאה. מרגישה את החוסר בתחושת משפחתיות, והתחושה שזה לא שזה חוסר, אלא זה הקיום עצמו. לא יכולה להתקיים בי תחושת משפחתיות אמיתית, אני לא אאמין לזה. לפני כמה ימים תהיתי אם זה קשור לזה שההורים שלי התגרשו, וברור, זה מאד מאד קשור לזה. יש משהו בביטחון הקיומי שנסדק ונשבר כשההורים נפרדים. אבל בדיעבד, לחיות בבית מלא ריבים, מלא טרור רגשי, זה גם לא היה סביבה שנותנת ביטחון.
עם האקסית שלי הרגשתי תקופה משפחה. אולי בגלל זה החיים שלי כל כך הטלטלו כשנפרדנו. זה באמת היה משבר קיומי. משבר אמון ביקום. איך אדם שהיה קרקע כל כך יציבה עבורי, בית, יכול להיעלם לי ככה מהחיים? זה לא משנה שאני זו שיזמה את הפרידה, זה מה שהיה צריך לקרות ככל הנראה. אבל זה ששמתי אמון כל כך גדול בבנאדם, בזוגיות, שבטחתי בנו ובקיום שלנו, וזה נגמר. זה מטלטל.
אולי צריך להרגיש את הבדידות. לתת מקום לתחושות החסר. לתחושת השבר. לתחושת הבור שאף פעם לא יתמלא. לתת מקום לרגשות האלה ולחבק את עצמי. אני מייחלת לעצמי לחזור אלי, להרגיש את האדמה בתוכי, להצליח לסמוך על עצמי שאני כאן בשבילי. גם כאן בשביל להיות זו שניגשת לאחרות בבקשת עזרה ותמיכה וחיבוק.
