כשהייתי בצבא הייתי יוצאת להרבה מסיבות.
זה היה כיף אבל גם סבלתי מאד. תמיד הייתי במיינד סט של אולי אכיר מישהי, אולי אתחיל עם מישהי, אולי מישהי תתחיל איתי. הרגשתי כמו טורפת, זאת הייתה תחושה קשה, כפייתית, מלוכלכת.
שנים בכל פעם שיצאתי מהבית למשהו כיפי ביליתי את רוב הזמן בתחושה של "תכף זה מתחיל, תכף הכיף מתחיל", ואז נגמר האירוע שלשמו התכנסנו והכיף לא התחיל ואני חזרתי הביתה מאוכזבת.
לאחרונה קלטתי שכבר זמן מה, די הרבה זמן, אני כבר לא ככה. אני יותר נהנית ממה שקורה עכשיו. כמובן שעדיין זה קורה לי, ה"תכף זה מתחיל", עדיין לא נפטרתי ממנו, אבל המצב בהחלט השתפר.
וכשזה היה מגיע למסיבות, ה"תכף זה מתחיל" הרבה פעמים נגע לבחורות. תכף אכיר מישהי והיציאה הזאת תהיה שווה את זה. אולי בגלל זה לא נהניתי לצאת למסיבות עם האקסית המונוגמית שלי, לא היה לי את הריגוש של אולי אפגוש בחורה. אני חושבת שזאת אחת הסיבות שהיה לי קשה להתמזמז איתה ברחבה (מעבר לזה שהיה לי מביך) - היה לי קשה שרואות שאני תפוסה.
בכל מקרה, לא קרו הרבה מקרים שיצא לי משהו עם בנות במסיבות. הייתה פעם אחת אחרי מצעד הגאווה ב2018, פגשתי במצעד אקסית טרייה עם הבתזוג החדשה שלה, מפגש שהשאיר אותי עם דמעות בגרון ונחישות להזדיין. ואכן, באותו ערב התחלתי עם בחורה שנשאה את אותו שם כמו שלי והיא חזרה איתי הביתה. פעם ראשונה ואחרונה שחזרתי עם מישהי הביתה ממסיבה.
הייתה מסיבה אחת אחרי שהשתחררתי מהצבא, שהייתי מלאת ביטחון עצמי באותו ערב, ואני ואיזו אחת עשינו עיניים כל הלילה, ובסוף רקדנו יחד ולחשתי לה באוזן שהיא מהממת, והיא חייכה, ומשם הדרך לשפתיים על שפתיים הייתה קצרה מאד.
אני מנסה לזכור אם זה קרה עוד. הייתה מסיבה שחשבתי שהיא מסיבת גייז והתברר לי שלא אחרי שהתמזמזתי שם עם אחד הבחורים. אבל בחורים הרבה פחות מעניינים אותי.
אה כן, הייתה את המסיבה בפורים האחרון שהרבה חומרים זרמו לי בדם והייתה סיטואציה מאד סוריאליסטית שבה בחורה סטרייטית התחילה איתי בצורה מאד משונה. הייתי כל כך שיכורה ומסוממת, ואחרי חודש שלם של נוןסטופ בכי על האקסית, והיא הייתה שווה, זאת אומרת סקסית בצורה הזאת של ילדה נערה פתיינית, אז התמזמזנו, והיא באה להוריד את החולצה שלה באמצע המסיבת בית הזאת ואמרתי לה שלא, ואחר כך במשך כל המסיבה היא ניסתה ללכוד את תשומת הלב שלי בזמן שאני ניסיתי ללכוד את תשומת הלב של מישהי אחרת.
אה נזכרתי ביום העצמאות של.. 2018? 2019? ג'יזס הכל מתערבב לי. נראה לי 2018. כן כי ב2019 הייתי עם פציעה ברגל. בכל מקרה, הייתי במסיבת רחוב בנחלת בנימין, וניסיתי לחצות את המסיבה והעיניים השיכורות שלי לכדו גוף של בחורה שרקדה סקסי, ועצרתי לרקוד איתה ותוך שנייה התחלנו להתמזמז. בהחלט סיטואציה שיצאה מתוך סרט.
לא עולים לי עוד זיכרונות.
הייתה סיבה קונקרטית אחרת לכל הפוסט הזה, והיא שהפסקתי לצאת למסיבות במחשבה שאכיר בחורות. בעיקרון די הפסקתי לצאת למסיבות אז אולי זאת הסיבה. ואז בשבועות האחרונים יצאתי 4 פעמים לדאנג'ן ושוב אני מרגישה כמו טורפת. אני עדיין מרגישה שיש בזה משהו לא בסדר, חודרני, לא רצוי. נניח אני מאד נהנית להתבונן באנשים, גם להסתכל על סשנים וגם על נשים שאני נמשכת אליהן, ואני עוד מנסה להבין שזה כן דבר לגיטימי בקהילה הזאת. וגם שאין לי אנרגיה מטרידה כמו שאני פוחדת שיש לי. אתמול הייתה מישהי כזאת שנמשכתי אליה, שהייתה עם בחור וקצת עקבתי אחריה עם העיניים, ובשלב מסוים נעלנו מבטים כמה פעמים אבל לא נראה לי שהיא הבינה שאני מפלרטטת איתה.
בכל מקרה, זה מרגיש יותר נורמלי במסיבות האלה. יש יותר פתיחות בנוגע להיכרויות, ככה זה מרגיש לי לפחות. וגם התחלתי כמה פעמים עם נשים שולטות שם. אני חושבת שזה ביטחון עצמי כזה של התחלה, כי אתמול כבר התחלתי להרגיש יותר פחד. אבל אולי כי סדום זה פחות עם אופי מסיבתי ובאמת יותר פליי פארטי. בכל אופן, הבנתי שאני באמת צריכה להכיר פנים מול פנים כדי להרגיש התאמה, ופחות עובד לי דרך הוירטואלי. זה משהו שאני יודעת על עצמי כבר הרבה זמן, אני צריכה להרגיש אנרגיה של בנאדם.
ועכשיו לא אוכל לצאת למסיבות זמן מה וזה מבאס ומתסכל אותי. יש בי רעב, רעב לשליטה, רעב להתמסרות, רעב לאישה שתטריף אותי מחרמנות. זה בעצם מה שרציתי להגיד. שאני לא יודעת איך למצוא את האישה הזאת.
