היום חזרתי ללמוד.
בבוקר ישבתי על המיטה וחשבתי על השנה האחרונה שחלפה עלי. קצת הרגשתי בה כמו רוח רפאים, כמו צל, כמו דמות במשחק מחשב שהפיקסלים שלה מקרטעים והיא כל הזמן חצי כאן חצי לא. חצי כאן חצי במשחק אחר, ביקום אחר. הרגשתי שהפרידה לפני שנה פיצלה את הקיום שלי לשני קיומים, שני יקומים מקבילים שממשיכים זה לצד זה, ואני עומדת ביניהם, רגל אחת פה רגל אחת שם, על סף קריעה.
אני מרגישה שהייתי על טייס אוטומט בשנה הזאת. הפרידה, מעבר לבד לעיר חדשה, התחלה של לימודים מאד אינטנסיביים מכל הבחינות, ולגור בדירה שבתכלס הייתה פשוט לא נכונה לי. היום נזכרתי בדירה הזאת, שעזבתי כולה לפני חודש וחצי, ופתאום היא הרגישה לי כל כך זרה ומנוכרת. כל כך לא בית. כנראה שזה לא סתם שגרתי שם שנה, שגרתי שם בשנה הזאת. הכל הרגיש מנוכר ולא בית.
היום קמתי בבוקר והתיישבתי על המיטה והייתה בי התרגשות להתחיל עוד שנה. הרגשתי משהו מיושב יותר בתוכי, קצת יותר קרקע בתוכי. מרגישה שיותר ויותר אני נטמעת ביקום החדש הזה, שלא כולל את הזוגיות, שלא כולל את האדם שהייתי איתה, שכולל את מי שאני עכשיו. אני עדיין מרגישה אבודה. זו תחושה מוזרה, כי אני מרגישה ששום דבר לא השתנה, אני לא השתניתי, ובו זמנית אני מרגישה שונה לי נורא ואני לא יודעת להגיד למה. כבר שנה שאני לא יודעת להגיד מה בתוכי השתנה. מרגישה עם קצת פחות אמונה בעולם, פחות אמונה בעצמי, בכל מיני מובנים. אמונה שאני יודעת איך לעשות לי טוב. אמונה שמגיע לי טוב. ובמובנים אחרים אולי אני עם יותר אמונה.
אתמול חזרתי לדירה החדשה שלי בירושלים, לא הייתי פה שבועיים וחצי בגלל חגים ועבודה. החדר שלי עדיין מלא ארגזים אבל נעים פה. היום הייתי בלימודים ואז הלכתי לעשות סידורים וקניות, אני מנסה לגלות איפה הכי זול וטוב לעשות קניות בעיר. זה לקח לי יותר מדי זמן ולקראת הסוף נתפס לי שריר בכף רגל ורציתי לבכות מכאבים. היה בזה תחושה חסרת אונים, בזה שאני לבד עושה קניות לעצמי ואין לי למי לבכות שכואב לי. לקחתי אוטובוס וסחבתי עגלה כבדה בצליעה בעליות של ירושלים, לקח לי הרבה זמן אבל בסוף הגעתי הביתה.
אחרי שנחתי בישלתי. בית מלא מצרכים, ובעיקר פירות וירקות, עושה לי תחושה נורא טובה. לא בישלתי הרבה זמן, בגלל המעבר דירה והחגים והכל, והחוסר בשגרה. אני נורא אוהבת לבשל. אני אוהבת שיש לי את השגרה שלי שבה אני מבשלת, ואני יודעת מה אני אוכלת ומתי. להיות בשליטה על האוכל שלי נותן לי תחושת שליטה בחיים שלי. עכשיו יש לי אוכל טעים לקחת ללימודים. אני לרוב מושא קנאה של סטודנטים אחרים, הם מכירים אותי ואת הקופסאות מלאות האוכל שלי, לרובם אין כוח להשקיע כמוני. כשבישלתי הייתי עייפה אבל היה לי רצון לחלוק ארוחה עם מישהו, אז הזמנתי חברה והיא לא יכלה, ואחת אחרת ועוד אחת ועוד אחת. אף אחת לא יכלה, אבל הן כולן שמחו על ההזמנה. הייתי מבסוטה על עצמי שהזמנתי גם בנות מהלימודים שאנחנו אוהבות אבל לא קרובות, כאלה עם פוטנציאל לחברות שטרם מומש. מבסוטה על האומץ שלי להציע חברות וקרבה. ואוכל. איך אני אוהבת להאכיל אנשים באוכל שלי.
